העולם הערבי, הקינה הגדולה
מאת ד”ר גיא בכור
כולנו בודאי זוכרים את ספרו הנצחי של פרנק באום “הקוסם מארץ עוץ” (The Wonderful Wizard of Oz) שבו ארבע דמויות מחפשות גאולה באמצעות קסם. הילדה דורותי המבקשת לחזור לקנזס; הדחליל שביקש מוח; איש הפח שביקש לב; והאריה הפחדן שביקש אומץ. ארבעתם צעדו על דרך הלבנים הצהובות, בדרכם אל הקוסם הנורא מארץ עוץ, היכול להגשים את כל משאלותיהם. הם ביקשו קסם.
מה רבה היתה תדהמתם, כאשר גילו כי אין שום קוסם רב כוח, והכל תרמית אחת גדולה, ושום קסם לא יגשים לעולם את משאלתם, אלא הם בלבד.
ושוב צועדים היום ארבעה על דרך הלבנים הצהובות בחיפוש אחר קסם חדש. ישראל; הרשות הפלסטינית; אירופה; וארצות הברית. ארבעה ידידים, השרויים כל אחד בצרתו, והם הולכים אל הקוסם החדש מעוץ: הלאומיות הפלסטינית ורעיון המדינה הפלסטינית.
ישראל מתחננת ליציבות ולביטחון. היא משוכנעת שהקוסם הגדול המכונה “לאומיות פלסטינית” יעניק לה זאת סוף-סוף, וכי סיוט שנות התשעים היה טעות, שלעולם לא תישנה; ארצות הברית מבקשת להימלט מן הסיוט הקרוי המזרח התיכון. היא משוכנעת שהקוסם הגדול של הלאומיות הפלסטינית יפתור את כל צרותיה במרחב המכושף, מאיראן ועד אפגניסטאן, מעיראק ועד חיזבאללה; הרשות הפלסטינית, אותו דחליל שזה עתה הוכה בעזה, משוכנע שהלאומיות הזו תעניק לו לגיטימציה ומלכות קבע; והאיחוד האירופי, העוקב באימה כיצד האסלאם הולך ומשתלט עליו, ותקוותו היא שהלאומיות הפלסטינית תציל אותו מחורבנו העצמי.
אלא שכמו דורותי וחבריה, גם כאן עוד יתברר לצועדים שמאחורי התקווה הגדולה להצלה עצמית – לא נמצא דבר. פשוט שום דבר. רק אילוזיה והונאה עצמית.
עוד לא קרה בהסטוריה שכאלה כוחות עצומים דחקו במישהו לייסד לעצמו לאומיות. נשיא ארצות הברית מדבר על המדינה הפלסטינית כל העת; שרת החוץ של ישראל ממש מתחננת למדינה פלסטינית כזו שתקום; אירופה מייחלת לכך כבר שנים רבות; והרשות, שהיו”ר הקודם הפך את המדינה למנטרה קבועה.
אלא שהלאומיות הפלסטינית פשוט לא קמה: היא ממאנת לקום. כשם שאין באמת לאומיות עיראקית (שקרסה ברגע שהוסר משטר הפחד) או לאומיות סורית, כוויתית, לבנונית או קטרית. לאומיות ואחדות גורל ישראלית דווקא יש ויש, וזו התעצבה וחושלה במהלך המאה האחרונה בשורה של מבחני אש, אך לאומיות ערבית? אם לאומיות סעודית אני בספק אם יש בכלל, אז לאומיות פלסטינית? יאסר ערפאת כבר הכריז בנובמבר 1988 על הקמת המדינה הפלסטינית כבן גוריון בשעתו. אך היכן היא המדינה הפלסטינית, שכבר התקיימו כל כך הרבה הזדמנויות היסטוריות להקמתה, משנת 1947 ועד 2000?
הייתכן שכל ארבעת מרכיבי הכוח שהזכרתי מוליכים את עצמם שולל, כמו דורותי וחבריה? בהחלט.
יש לחץ עצום להקים את הלאומיות הפלסטינית, כל אחד וסיבותיו האנוכיות, ולאומיות כזו אין בנמצא. כיצד מבינים זאת?
- רוב הפלסטינים (האם יש “עם פלסטיני”, שהוא סממן של לאומיות? האם יש אחדות גורל בין יו”ש לעזה?) בחר באופציה של חמאס, שהיא תנועה השוללת את הלאומיות הפלסטינית, והמתנגדת לרעיון מיני מדינה פלסטינית, ומדינה פלסטינית בכלל. חמאס מדברת על ח’ליפות אסלאמית. חמאס אינה משתמשת עוד בדגל הפלסטיני על צבעיו, אלא בדגל חמאס והאסלאם. חמאס שולט היום בכל רצועת עזה, והוא הגורם הנבחר ביו”ש. אזי, היכן היא הלאומיות הפלסטינית?
- הטריטוריה הפלסטינית התפצלה כיום לשתי ישויות נפרדות, מרוחקות ועוינות זו לזו. לא תאומן מידת האי אכפתיות של תושבי יו”ש לגורל אחיהם, וההיפך. אין סולידריות ואין עניין הדדי. אזי, היכן הלאומיות הפלסטינית? האם אתם מתארים לעצמכם מצב שבו חלק ממדינת ישראל ינותק מסיבה כלשהי ממשנהו, ולתושבי חלק אחד לא יהיה אכפת בכלל מה קורה במשנהו?
- התנועה הציונית עסקה מראשיתה בבניית מוסדות לאומיים, כלכלה לאומית ושכלול הרעיון הלאומי והגשמתו. אצל הפלסטינים נדיר לראות בניית מוסדות לאומיים או ממלכתיים. התיאוריה של לאומיות לא הצליחה לתרגם את עצמה למציאות עצמית, ונותרה בדרך כלל כמטפורות ומילים.
- בניגוד לציונות, שנטלה את גורל הלאומיות היהודית בידיה, אין נטילת גורל פלסטינית, אלא השתרכות אחרי ישראל, בתקווה שזו תסדר את ענייניהם. אין מרץ, אין התלהבות לאומית, אין הרבה עניין. יש דרישה שישראל תכונן בעצם את הלאומיות הפלסטינית הזו!
אם כן, כאשר בסתיו הקרוב תכונס ועידה על-ידי ארבעת השותפים, דורותי וחבריה, עבור הלאומיות הפלסטינית, האין ארבעה חברים אלה מוליכים את עצמם שולל? האין הם צועדים בכוון המוטעה לחלוטין? האם לא הגיע הזמן לומר להם, שדרך הלבנים הצהובות מוליכה אותם בעצם לא רק לכוון הלא נכון, אלא לעבר אסון איזורי חדש?
