نزار قباني
الغاضبون
يا تلاميذَ غزَّةٍ…
علّمونا..
הוי תלמידי עזה
למדונו
מקצת ממה שאתם יודעים
למדונו
להיות גברים.
כי הגברים שלנו
הפכו לבצק.
הוי תלמידי עזה
אל תשימו לב
לשידורים שלנו
ואל תאזינו לנו.
אנחנו אנשי החישוב
החיבור
והחיסור.
צאו למלחמותיכם
והניחו לנו.
תלמידי עזה
אל תשובו
אל כתבינו ואל תקראו אותנו.
אנו אבותיכם
אל תידמו לנו!
אנו אליליכם, אל תעבדו אותנו!
מטורפי עזה
אלף ברכות
למטורפים
הם שישחררו אותנו.
תקופת התבונה המדינית
חלפה מזמן
אם כן, למדונו את הטירוף!
השיר הזה, “אנשי החרון”, פרי עטו של המשורר הערבי הגדול ממוצא סורי ניזאר קבאני (1923-1998), עיצב דור ערבי שלם. השיר (למטה התרגום לאנגלית) נכתב לאחר פרוץ האנתפיאדה הראשונה, כאשר דור שלם בעולם הערבי סגד לאנתיפאדה הצעירה, לפלסטינים ולמאבק “הטהור” שלהם בישראל. הם היו התקווה הירוקה של דור משכילים ערבי, שראה רק משטרי עריצות, פולחני אישיות, לאומיות נובלת, הצלחה ישראלית, ואכזבה עצמית. הם היו התקווה הלאומית החדשה. כמו אינטלקטואלים אחרים במקומות אחרים העריץ קבאני את מרד הנעורים הפלסטיני, זה אשר פרץ ברצועת עזה, טרי, רענן, גברי; מים חיים על רקע הכמילה הלאומית הערבית. חדש מול ישן.
הוא סגד להם יחד עם העולם הערבי. האלימות הפלסטינית נתפסה כתרופה למחלת הקיפאון הערבית, מעיין נעורים של חיוניות, אשר יביא ליצירת דור הנהגה חדש, מרדני ותוסס. תנועה בתוך הקיפאון, כאילו מדובר במרד הסטודנטים של מאי 1968, או במהפכת קטיפה אירופית. המרד הקסים, האלימות לא הודגשה.
כאשר פרצה האנתפיאדה השניה הפך העולם הערבי שוב את צעירי עזה לגיבורי הדור. הוא סגד להם, והאליל אותם בערוצים הלוויניים, בסיפרות וברחוב, מבלי ששם לב שבאנתפיאדה הראשונה הם עוד לחמו, בשניה הם פשוט התאבדו. מבלי ששם לב שאותם מים חיים שדימה, הם מוות ואבדון. לא. זה לא הפריע למשוררים לקשור להם כתרים. הם עדיין היו העתיד הזוהר, הם היו הכמיהה לעתיד טוב וראוי.
נקל להבין את גודל האסון שחווה בימים האחרונים העולם הערבי, זה אשר צפה בשקיקה ובגאווה אחר האנתיפאדה, אחר “המהפכה הפלסטינית” הזקופה והגאה; וזה אשר היה עיוור לגמרי למתרחש.
אותם “תלמידי עזה” היו, מסתבר עכשיו, פרי דמיונו. הם תמיד היו חבורות פורעי חוק, כנופיות רחוב מן הסוג הניקלה, אך כל עוד היה מדובר במאבק בישראל, הם היו קדושים. אך כאשר הם יוצאים זה כנגד זה, והעתיד הזוהר נשטף בנהרות הדם, האכזריות והברבריות, העולם הערבי מוכה הלם ואלם. הוא מבין עכשיו עד כמה היה עיוור. לא תקווה היתה בתלמידי עזה, אלא אסון וחורבן! אסונו שלו!
ניזאר קבאני כבר מת, מאוכזב ועצוב, אך את השיר שלו סיים בנבואה קודרת, כדרכו:
תקופת התבונה המדינית
חלפה מזמן
אם כן, למדונו את הטירוף!
העולם הערבי חוזה בתלמידי עזה והוא אינו מאמין למראה עיניו. כל חזונו, תקוותיו ואמונתו מתנפצים לנגד עיניו. זהו תהליך של אבל. יתכן ובעקבות הקריסה המוחלטת שהעולם הזה חווה עכשיו תגיע עוד הצמיחה. ההכרה, ניזאר, ש”הטירוף” בכל זאת אינו ראוי. הוא מכוער ואכזרי. אולי עוד יחזור זמנה גם של “התבונה המדינית”.
O pupils of Gaza .
Teach us
A little of what you have
For we have forgotten
Teach us
To be men
For we have men
dough they become
Teach us
How the rocks become
in the children’s hands,
precious diamond . .
How it becomes
The child’s bicycle, a mine
And the silk ribbon . .
An ambush . .
How the feeding bottle nipple . .
If detained not
Turns into a knife . . . .
O pupils of Gaza
Care not . .
about our broadcasts . .
And hear us not . .
Strike . .
Strike . . .
With all your powers
And firmly in your hands take matters
And ask us not . .
We the people of arithmetic . .
And of addition . .
And of subtraction . .
Your wars do carry on
And abstain from us . .
We’re the deserters
from the service,
Your ropes do bring
And hang us . . .
We’re mortals . .
Who possess not tombs
And orphans . .
who possess not masters
We kept already to our rooms . .
And we asked you
To fight the dragon . .
We’ve diminished, before you
A thousand century . .
And you’ve grown
-Within a month-Centuries . .
O pupils of Gaza . .
Return not . .
To our writings . . And read us not
We’re your fathers . .
Do resemble us not . .
We’re your idols . .
Do worship us not . .
We engage in
Political lies . .
And repression . .
And we build graves . .
And jails . .
Liberate us . .
From the fear problem in us . .
And expel
The opium from our heads . .
Teach us . .
The art of adherence to the Land,
And leave not . .
The Messiah saddened . .
O our beloved children
Salam . .
May Allah render your day
Jasmine . . .
From the cracks of ruined earth
You emerged forth
And planted in our wound
Musk rose . .
This is the revolution of notebooks . .
And ink . .
Do become on the lips
melodies . .
Shower us . .
Heroism, and pride
And from our ugliness wash us
Wash us . .
Fear neither Moses. .
Nor Moses’ spell . .
And ready yourself
To harvest the olives
Verily this Jewish age
is an illusion . .
That shall collapse . .
Albeit sureness we possess . . .
O madmen of Gaza . .
A thousand welcome . . .
in madmen,
If they liberate us
Verily the age of political reason
has long bygone . . .
Do teach us madness . . .
