בארץ המראה
מלחמה זעירה
מאת ד”ר גיא בכור
לעזור לאבו מאזן? לעזור לפואד סניורה? לעזור לערפאת? לעזור לבשיר ג’מאייל? לעזור למלך חוסין? לעזור לאש”ף? לעזור לסלאם פיאד? לעזור לצד”ל? לעזור לכוחות המתונים? כמה כבר עזרנו, דור ועוד דור, ומי יציל את האומללים האלה קודם כל מן העזרה שלנו?
במזרח התיכון קיים כלל קדוש, שכל מנהיג ישראלי חייב לשננו יומם ולילה. אני קורא לו הכלל של מידאס הפוך.
כמו במיתולוגיה היוונית, בה המלך מידאס נגע בפרטים ובכך הם הפכו לזהב, כך המצב אצלנו, הפוך. כל מה שישראל נוגעת בו – נובל. כל קשר פומבי של מנהיג ערבי, אישיות ערבית או כל גורם מזרח תיכוני איתנו מביא בסופו של דבר לחורבנו של אותו גורם ערבי.
יש לכך הרבה סיבות ולא זה הזמן להיכנס אליהן. אכתוב רק שהן קשורות בגורמים השליליים במזרח התיכון, ובאופיה של ישראל, אופי מערבי, משתנה, שמתקשה לשמור נאמנות מוחלטת לבעלי בריתנו.
אם זה המצב, חובה שלא לעזור לאיש מן המנהיגים סביבנו. כך נועיל להם באמת, ובסופו של דבר גם לנו. ההיפך, ברגע שאנו “עוזרים” להם, אנו חונקים אותם. מציגים אותם כמשת”פים שלנו, מוכרים אותם בזול.
העזרה הטובה ביותר היא תיאום שקט, חשאי, ותו לא.
לשחרר אסירים של פתח בלבד? לחבק את סלאם פיאד? התוצאה כבר קשה מבחינתם. הטוקבקיסטים באתרי האינטרנט הערביים כבר לועגים לאבו מאזן ולחבורתו. בעולם הפלסטיני והערבי רואים אותם כבר כ”הופכים לציונים”, חמאס שם אותם ללעג. קל לו. אנו מגישים לחמאס את העזרה הזו על מגש של זהב. ולא של מידאס. אתם שמים לב? עזרה ישראלית לפתח מתהפכת להיות בעצם עזרה לחמאס.
ובכל זאת אנו רוצים לעזור נניח לערפאת, או לאבו מאזן (כל דור ועזרותיו, כל דור ושגיאותיו), מה נעשה? כיוון שלמנהיגות שלנו אין הרבה מושג בענייני המזרח התיכון, פשוט להתאפק, ולא להתערב. לא לעזור ולא להעניש. לשמור מרחק, זו האופציה הטובה ביותר למתלמדים. לא לעזור לפתח, שכן זה יתפוצץ בפנינו, ולא להעניש את החמאס שכן התוצאה תהא זהה. מן הסיבה הזו המלצתי בשנים האחרונות על גדר שהיא הפרדה. ההפרדה אינה רק טריטוריאלית, אלא קודם כל מנטלית. אנו לא מבינים אותם, והם אינם מבינים אותנו, ראו ערך מחפשי העבודה המוסלמים מאפריקה השחורה, מצב שרק הולך ומסתבך, וכבר אנו מתחילים לשלם עליו מחירים כבדים. לו היו שומעים לאזהרתי, ונמנעים ממעורבות, כל זה היה נמנע.
לפני שנים רבות כתבתי מאמר שמציג את ישראל כמבצר צלבני, המתנשא מעל הסביבה, והזהרתי מכך. מאז חזרתי בי. הבנתי שהמקסימום שנוכל לקבל באיזור זו הפרדה ואולי מעט יציבות, לא יותר. ישראל, שאינה מכירה את נורמות האיזור חייבת להתנתק ממנו ככל האפשר, ורק מומחים יוכלו לצאת ולבוא בין שתי החברות, לתועלתן ההדדית. זה המקסימום שנוכל להשיג.
יש אצלנו כל כך הרבה תמימות מכמירת לב ואפילו סוג של טיפשות.
עוד לפני שפרצה האנתיפאדה לקח אחד מארגוני “הפיסניקים” למיניהם קבוצה של ילדים פלסטיניים מעזה ל”מסע” בישראל ובגליל. המסע הזה הפך אחר כך לסרט. הם קיוו להראות לילדים היכן שכנו פעם הערבים לפני קום המדינה, ובכך הם חשבו שיישבו את החשבון ברמה ההיסטורית. הילדים התרשמו ולא אמרו הרבה. הם שתקו. אין לי ספק שבדרך חזרה אמרו: אנחנו גרים בביוב, והורינו גרו בגן עדן, שאותו גזלו היהודים, והם עוד מראים לנו אותו כדי שנתרגז. אין לי ספק שזרעי האנתיפאדה שבאה כמה שנים לאחר מכן – נזרעו, בין הייתר, אז.