פיצוח חכמת הערבסקה בביירות: פואד סניורה ונשק החולשה
מאת ד”ר גיא בכור
סקר המתפרסם היום באתר האינטרנט של ערוץ אלערביה, עם 49,550 משתתפים, והשאלה: האם נשמטה חוקיות נשק המוקאוומה, לאחר מעורבות חיזבאללה באירועי לבנון. התוצאות מפתיעות. 42.38% בחרו: כן, כי השתמשו בנשק נגד לבנונים. 29.7% אמרו – כן, כי הנשק איים על יציבות המדינה. רק 11.3% אמרו לא, כי האיום של ישראל עדיין קיים. ו-16.6% בלבד אימצו את טענת חיזבאללה כי הגנו בנשק על הנשק.
המזרח התיכון רעד בשבוע האחרון, והזעזועים ניכרים בכל מקום, חוץ כמובן מאצלנו. לנו הרי אין מושג על הנפצים האדירים המתרחשים סביבנו, לטוב ולרע. אנו סגורים בעולם המדומיין שלנו, החד-מימדי והסופני. האם לא שמעתם את קול הנפץ האדיר סביבנו והתנפצותה של “המוקָאוומָה”, דהיינו “ההתנגדות”, Resistance, אותה סיסמה מתריסה, שמאחוריה מסתתר המאבק של חמאס ושל חיזבאללה נגדנו? הרעש הרי היה מחריש אזניים.
זו ה”התנגדות”, אותה מילה רבת קסם, שבמסווה של מאבק בישראל, תיכננה לכבוש ולהשתלט על המזרח התיכון. ראשיתה של התופעה הזו בעידן המשטרים הלאומיים, כאשר מנהיגים כמו גמאל עבד אלנאצר, חאפז אלאסד, סדאם חוסין ומועמר קדאפי, הכריזו על מאבק בישראל, קודם כל כדי להשתלט על המזרח התיכון, סביבם. המאבק בנו הלבין חטאים, הכתיר מנהיגים, והציל חוטאים. אנו היינו הסבון הפן-ערבי, הדבר שמחבר את כו–לם.
ההתנגדות היתה הדבק שחיבר בין כולם, למרות שאין ביניהם כל קשר: סונים, ושיעים, חילונים ודתיים. מה הקשר בין עזמי בשארה הנוצרי, השכלתני, הלאומני, לבין חיזבאללה השיעית, הדתית והאנטי נוצרית? המאבק בישראל, כמובן. המוקאוומה היתה הדבק האלסטי, שמחבר את מי שאינם מתחברים, המכנה המשותף היחיד שקיים במזרח התיכון (חוץ אולי משנאת ארצות הברית, אבל אנחנו סופר גלו!)
בשנות התשעים חלה טרנספורמציה בלתי נראית לכאורה אך מורגשת מאוד: ככל שהארגונים האסלאמיים עלו, כך המשטרים הלאומיים החלו לשקוע. אלא שהארגונים לקחו את פטנט המוקאוומה, והשתמשו בו גם הם. למביט מן הצד זה לא נראה כשינוי כלל, אך האמת היא שהיתה זו כבר מוקאוומה אחרת, עם שחקנים אחרים. רק ישראל נותרה אותה ישראל. ישראל המדומיינת, הדמונית, שנגדה נלחמים, לכאורה.
כך, בשמוש במטבעות הלשון, ניסו הארגונים האסלאמיים להערים ולהרדים את המשטרים הלאומיים. הם הרי משתמשים באותם ביטויים – נגד ישראל כמובן! כיוון שהנוסחה התרחבה, התחילו לדבר עכשיו על מוקאוומה תרבותית, צבאית, כלכלית, כך שהמילה בכל זאת תתאים לכולם.
לפני כשנה הוכו המשטרים הלאומיים בתדהמה, כאשר כבש חמאס בכוח הזרוע, באלימות קשה, ברוטאלית, בנשק שהיה לו נגד ישראל – את רצועת עזה. המשטרים הלאומיים חשדו תמיד, אך לא ידעו שהדבר יבוא בבת אחת, בלי בכלל להצטדק.
לא נורא, ניחם את עצמו העולם הערבי, רק ברשות הפלסטינית הכאוטית דבר כזה יכול לקרות, וממילא אין סומכים במזרח התיכון יותר מדי על הפלסטינים. אבל בשבוע שעבר זה קרה בלבנון!
לבנון! ליבו של העולם הערבי, פניו, גאוותו, ויופיו. זאת היתה פגיעה לא רק בפואד סניורה, המשטר הלאומי, אלא גם בלב (פואד בערבית= לב).
התברר שכאשר חיזבאללה יצא נגד בני עמו שלו – המוקאוומה אינה עוד דבק, ומעולם בעצם לא היתה כזו, אלא להיפך, חרב מתהפכת. הוכח שלפני שילחם בישראל – ייצא חיזבאללה נגד הלבנונים עצמם.
מבעלי ברית הפכו לוחמי “המקאוומה ” בבת אחת לאויבים; למסוכנים הרבה יותר מאשר ישראל; מגן עדן – לסוג של גהינום. ממקלט בטוח – למטווח מסוכן; לאיום קיומי. המוקאוומה החדשה המשיכה לדבר ערבית, אך חשבה עכשיו בפרסית. היא גילתה את פניה המפחידות פנימה, לא רק החוצה, לישראל.
הזעזוע היה גדול: אם כך, הרי שהכל בעצם היה שקר: המהפכות הצבאיות, הרטוריקה הערבית, הניצחונות המדומים, התבוסות הכואבות, ההשתלהבות בעקבות מנהיג-נפל מזדמן זה או אחר. העדריות והקולקטיביות בכל מחיר. רבים מתחילים להבין שהסיסמה “מוות לישראל”, היא בעצם “מוות לערבים”! אם כך אנו מבינים שהאירוע בבירות היה נקודת מפתח בהבנת המזרח התיכון סביבנו.
לפתע הבין העולם הערבי, וזה כואב, שהגדיר את עצמו עד היום באמצעות האנטי: הנגד. ההתרסה. הם יודעים טוב בעוד נגד מה הם, אך בעד מה הם?
כמו נער מתבגר, שחייב לבעוט בכל, כי הוא אנטי, וכאשר יגיע לבגרות, יתחיל להבין שיש גם דברים שהוא תומך ומאמץ אותם. העולם הערבי מתקרב להבנת הבגרות הזו, אלא שהוא משותק: קולות העבר, זיכרונות קלושים, הולכים ומתרחקים, של חובת עימות נגד ישראל מקפיאים אותו, ומונעים ממנו ללכת, למשל אל ישראל. האופציה הישראלית הזו נתפסת כיום אצל רבים כאופציה כמעט מחויבת המציאות, אחרת יאבדו את הכל, אך רוחות העבר המקוללות, קריאות ההתלהבות ההזויות של תולדות הערבים, מקפיאות אותם על מכונם. להגיע לישראל זה כמו להודות שטעית לכל אורך הדרך; שאתה מרים ידיים. לא פשוט.
הם לא מסוגלים לקבל החלטה, שכן עד לאחרונה היו מגדירים צעד כזה כבגידה.
וכאן המשיכו הדברים והתפתחו: המוקאוומה כזכות קיום, Raison d’être , איבדה עכשיו את הלגיטימציה שלה אצל המשטרים, אצל הרוב הערבי, ובוגדנות חיזבאללה הביאה לשינוי הגדול, אם היא כרגיל הוא אטי באיזור שלנו.
בדיונים המתנהלים עכשיו בקטר, בין הסיעות הלבנוניות השונות, הנשק של חיזבאללה “הנשק המקודש” שלו, המופנה נגד ישראל, זה שאיש לא העיז לתקוף ישירות, נמצא בהתקפה חזיתית, ללא התנצלויות. בעבר כל לבנוני שביקש לבלום את הנשק הזה היה חייב להצטדק, לציית לכללי השקר, שכן הנשק מכוון נגד ישראל. מעכשיו אין צורך להתנצל. המגמגם הוא חיזבאללה, שכל השנים טען שלא ישתמש בנשק נגד אחיו, בהיותו המיליציה היחידה שלא פורקה. הוא שיקר, ונסראללה טענה טעות מרה.
מאז אירועי ביירות האחרונים, גורש למעשה נסראללה מהיכל הקודש של הערבים, כמי שמייצג מאז המלחמה האחרונה את כל המזרח התיכון נגד ישראל. מדמות מכוננת באיזור, משחררת, סלאח א-דין משוכפל, הוא נפל והידרדר למנהיג כנופיה עדתית, בתוך מי הביוב העדתיים המעופשים של לבנון. מכלל איזורי – ללבריון רחוב עדתי. זו הסיבה שלא שמענו את נסראללה ולו במילה מאז אירועי ביירות ועד היום. מה יש לו להגיד? הוא מעכל את הנזקים.
האם ישפיע הדבר על פירוק חיזבאללה? ישפיע,אך בצורה הלבנונית. כיצד? איש לא יפרק את חיזבאללה מנישקו, אין להם הכוח לעשות זאת. אך בלבנון נוצרת לגיטימציה איטית לתהליכים, בריתות עדתיות בסיוע מעצמות, שילחצו בכיוון. הרי החלטות בינלאומיות ישנן. לו יכול היה חיזבאללה לפעול במשהו נגד ישראל , ולהשתיק בכך את הטענות, היה עושה זאת. אך כפי שהסברנו בעבר, הוא מוגבל בפעילות בדרום לבנון, אפילו את חיסול מורנייה נמנע מלנקום בשטח. כך, לחוץ הארגון הזה מדרום על ידי ישראל, וממרכז לבנון על ידי כל יתר הגורמים.
מגורש!
כדרכן, השיחות הלבנוניות יולידו עוד שיחות, אך לנגד עינינו מתבצע שינוי בתפיסת העולם של הרוב באיזור, הבנות מאוחרות על איומים חדשים ומוחשיים. ממשלה ישראלית זהירה, מפוקחת ונבונה, תדע לעשות שימוש בתהליכים האדירים והמכאיבים שחווה העולם הערבי סביבנו. יש לעשות זאת בזהירות, ברגישות רבה, ותמיד בחשאי, שכן העולם הערבי עובר עכשיו תרפיה באמצעות זעזוע, וזעזועים תמיד מכאיבים. כתבתי כבר שלהיפגש עם ישראלים זה כמו הודעה בתבוסה עצמית.
**
אז איפה טעו הפרשנים? כתבתם לי רבות, כיצד הערכתי בנושא לבנון היתה הפוכה לגמרי מזו של הפרשנים הקונוונציונאליים, שראו כבר בעיני רוחם את חיזבאללה כובש את לבנון, ומה לא. אם כן איפה טעו הפרשנים?
- רמת התקשורת שלנו טובה מאוד בכתבות, בסיקור מן השטח, וחלשה מאוד בפרשנות ובהבנת תהליכים. בדרך כלל כתב ממשיך והופך מהר מאוד לפרשן, שכן רואים אותו באולפן יותר. אך האם זה מספיק? צריך לעבור אולי 20 שנות כתבות לפני שמעיזים והופכים לפרשן לניתוח המזרח התיכון. כיוון שרמת הפרשנות והניתוח שלנו ירודות, אנו מבצעים טעויות. ניתוח נכון של מה שקדם למלחמה האחרונה, למשל, היה מונע אותה; ניתוח נכון של המלחמה במהלכה, היה משנה אותה; ניתוח אחר של תוצאותיה היה מביא להלך רוח אחר לגמרי של הציבור שלנו.
- אצלנו סופרים טנקים, כאשר הפרשנות היא של כתבים ופרשנים צבאיים או לענייני טרור. אלא שהאיזור הרבה יותר ססגוני מכיבוש שטח בלבד, והניתוח התרבותי חשוב ממה שרואים בעין. המזרח התיכון הוירטואלי, הנסתר מן העין, הוא בעצם הריאלי, וזה הנראה בשטח, הריאלי הוא וירטואלי.
- פרשנים אצלנו נוטים לראות פריזמה מצומצמת של השטח, לבנון למשל. פעם התייחסו אל “רצועת הביטחון” כישות נפרדת, מבלי להבין שתהליכים שחוותה לבנון ברמה המשפטית, הכלכלית, הדמוגרפית, התרבותית והפוליטית ישפיעו באופן כולל ורוחבי גם על הרצועה.
- אי הבנת כללי המשחק הלבנוניים. כפי שכבר כתבתי בעבר לבנון היא ליגה למתקדמים, וכללי המשחק מסובכים, אם כי לא בהכרח משתנים. הקווים האדומים הבלתי נראים שם, חזקים מכל קו המשורטט בשטח. גם אנחנו שקענו שוב ושוב במה שמכונה “הבוץ הלבנוני”. מי שמכנה זאת הבוץ הלבנוני, בעצם מרים ידיים בייאוש, כאילו הוא מודה שאינו מבין שם דבר. אני דווקא רואה את הבוץ הזה כאמנות המזרח התיכון במיטבה, בית ספר ללימוד האיזור שלנו.
- ולבסוף, התפיסה הקולקטיבית אצלנו היא בינארית, דואלית, דהיינו שחור או לבן, תפיסה שרואה סוף לתהליכים: אם זה שלום, מלחמה או השמדה. מבלי להבין שבאיזור הזה אין לינאריות אלא מעגליות, ואין לעולם סוף לדבר. לא התחלה ולא סוף. אלא ניהול תמידי, בלתי נפסק של משברים ותהליכים מעגליים; אובאליים. הרי אנו כאילו מחכים לסוף המוחלט: אם זה “שלום”, “מלחמה” או ניצחון תומכי איראן. אנו נשאבים לחשיבה הסופנית המוחלטת הזו, שכה זרה לשכונה בה אנחנו מתגוררים. הראיה שלנו היא דטרמיניסטית: כאילו מובן שבסוף איראן תנצח, זה הרי בלתי נמנע. אולי אפילו תשמיד אותנו! מה אתם יודעים.
זאת הסיבה שראשי הצבא מדברים כפרשנים דטרמיניסטיים, כאילו אנו נידונים לכך: עוד שנתים יירה חמאס על באר שבע. ובכן, תמנעו זאת! אנו סיגלנו את הפטאליזם של העולם הערבי סביבנו, בעוד שהוא מתחיל לסגל את הביקורתיות שלנו. אבוי: אנו מתחלפים בתפקידים!
הגירוש מגן העדן אצל מארק שאגאל
אלא שאנו כאן בהחלט רואים את התמונה הרחבה, את המזרח התיכון הנסתר מן העין, גם לגבי חסן נסראללה: איך נפלת משמים, הלל בן שחר. מי שטען לפני שנתים למנהיגות המזרח התיכון כולו, לאחר “ניצחון” שבו אלוהים בעצמו התערב, מה אתם יודעים, שב להיות ראש כנופיה לבנונית, עוד ראש מיליציה, שקוע עד צואר בתלישת האיברים העדתית במדינה. ברוך הבא חזרה ללבנון, הם אומרים לו, מהשיטוטים במחוזות הנצח. וכמו שגם אנחנו כבר למדנו: מלבנון אין מפלט. מי שבורח ממנה, לבנון תמיד תמצא אותו בחזרה. לבנון היא לא רק מקום. היא דרך חשיבה.
◄למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם בלחיצה כאן, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם.
◄
איך טעתה התקשורת שלנו בפרשת הנקמה, על חיסול עימאד מורנייה
◄
עסקת הנשק הדמיונית בין סוריה לאיראן: כיצד הפכה התקשורת שלנו לסוכנות ידיעות, והפרשן נעלם
◄
