מה עושים עם בשאר? חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח

מחלקים סוכריות בדמשק

מאת ד”ר גיא בכור

1991, לאחר תבוסת סדאם חוסין בעיראק. מה יעשו האמריקנים? במקום לחסל את סדאם הם מחליטים להשאיר אותו מוחלש מאוד, אך חזק דיו כי לשמור על הסדר בתוך עיראק ובסביבתה. הנשיא בוש האבא הבין כי הפלת סדאם תפתח תיבת פנדורה נוראה, כפי שאכן גרם בנו מאוחר יותר. ההחלטה לשמור על סדאם מוחלש אך עדיין חזק כלפי פנים היתה החלטה נבונה. סדאם איזן את איראן, את השיעים, ואת המזרח התיכון כולו.

2007, ברור לכל שסוריה חולה. מה יעשה העולם? מה יעשו האמריקנים? מה נעשה אנחנו? מהי המדיניות הנכונה באשר לבשאר אלאסד? האם להפיל אותו ולהתפלל לבאות, או להשאירו מוחלש?

עד לאחרונה דעתי היתה שבשאר ומשטר העלווים שלו הם מקור כל הצרות באיזור: בהקשר הפלסטיני, הלבנוני והעיראקי. להשאיר אותו משמעות הדבר להנציח את הסכסוך שלנו עם הפלסטינים, מאחר שהוא תומך בחמאס ובג’יהאד; להנציח את השנאה העדתית בלבנון; ולהעמיק את מלחמת האחים בעיראק.

לדוגמה: הנה מאמר שלי מחודש דצמבר, עם ראשית האתר.
 

שיניתי את דעתי. מזה כמה שבועות אני מנסה להקיש ממקרה סדאם חוסין למקרה בשאר אלאלסד, עד שאתמול נפל לי האסימון.

בברלין מתכנסת ועידת “ההצלה” של כל מרכיבי האופוזיציה האנטי-סורית, המאוחדים בשנאתם לבשאר אלאסד ולמשטרו. כולם משתתפים: סגן הנשיא עבד אלחלים חדאם טען כי בשאר אלאסד נתן אישית את ההוראה לחסל את רפיק אלחרירי; תנועת האחים המוסלמים האשימה את בשאר ואת אביו ברצח עשרות אלפים של אזרחים, בדיכוי ובברוטליות; תנועות כורדיות, סוניות, אסלאמיות, שמאלניות, נוצריות, מיעוטים לאומיים, גולים ידועים, ומה לא. בדיוק כמו במקרה של האופוזיציה העיראקית לפני כעשור, השנאה לנשיא היא מקור האחדות היחיד שלהם. אלא שבמקרה הסורי נוסף נושא מדבק נוסף: השנאה לישראל.

אם חשבנו שהאופוזיציה הזו תהיה דמוקרטית, פרו-מערבית ואולי תגיע איתנו לאיזה שלום, נראה לי שנחפזנו. הם תקפו אתמול קשות את בשאר אלאסד, על שהוא לא שומר על “הכבוד הסורי” ופותח במלחמה נגד ישראל. הבנתם. ישועה לא תצמח לנו משם.

יש פתגם ערבי יפה, האומר: עשה את חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח (אחסב חסאב אלח’סארה קבל חסאב אלמכסב), וגם המג’לה מלמדת אותנו שתמיד יש להעדיף את הנזק הקל על פני הנזק הכבד. זה נזק וזה נזק, איזה מהם גדול יותר?

מה מבחן הנזקים הצפוי בכל מקרה:

בשאר:

איום תמידי על ישראל

חבירה לציר הרשע

התחמשות
הנצחת המאבק הפלסטיני

אך הגולן יציב

הגורמים האופוזיציוניים:

עיראקיזציה של סוריה

השתלטות האסלאם הרדיקלי

עליית אלקאעדה

חבירה עם מדינת הטרור האלסאמי בעיראק

תוהו ובוהו עדתי

איום תמידי על ישראל

התחמשות
אפשרות שהגולן לא יהיה יציב

זעזוע מחודש של לבנון

כאשר אני משווה בין שתי האופציות, די ברור שהנזק של משפחת אלאסד קל ממשנהו. סוריה כיום היא מדינה יציבה בעלת כתובת ברורה, עם צבא סדיר (וחלש יחסית) וכללים מוגדרים. לצה”ל קל הרבה יותר להלחם במדינה מאשר בארגון אמורפי כמו חיזבאללה. עדיף לנו צבא סורי מאשר לוחמים מתחפרים חסרי כל אחריות מדינתית.

גם המעטפת סביב ישראל נוחה לה כיום למדי: מצרים וירדן – שלום; לבנון וסוריה – יציבות. אין סיבה לערער זאת כרגע.

מה עושים?

אין לחזק את בשאר אלאסד בשיחות עמו או אפילו בסוג של מלחמה עימו. יש פשוט להתעלם ממנו, כדי שישאר, אך מוחלש ומבודד. האיזור זקוק ליציבות שיש כרגע בסוריה, אך במקביל זקוק לשלטון סורי חלש יותר איזורית. המדיניות הזו קלה יחסית להשגה, שכן בקרוב ממילא נכנס בשאר לסדרת חקירות והעמדות לדין בעניין רפיק אלחרירי ולחצים בינלאומיים נוספים. עלינו להישאר ערניים מול הכוונות הסוריות, אך גם לשמור מהן מרחק.

רמת הגולן נשארת כמובן ישראלית, וכך נותר על כנו הסטטוס קוו. זהו סטטוס קוו זמני, ומתאים לישראל שגם יישאר לנצח.

כך מרוויח בשאר לא בזכות עצמו, אלא שהוא פשוט ברירת מחדל נוחה יותר מאופציות אחרות. הוא מרוויח מן ההפקר. הוא הרע במיעוטו. המשטר העלווי בסוריה הוא עדיין מקור כל הצרות, ואין לי שום אשליות לגבי בשאר ומשטר הרשע שלו. אך יכול להיות גרוע ממנו.
העובדה הזו מפעילה מנגנון מתוחכם נוסף: במדיניות הזו יהיה לו גם מה להפסיד; היא בעצמה מחזקת את היציבות והשמירה של כל הצדדים על הקיים.

אם כן, בשאר תחת אזהרה בינלאומית, הסתייגות כללית, חקירות וסנקציות עדיף כרגע מכל אופציה אחרת.

פולחן האישיות לבשאר כבר בשיאו. “הוא קול המוני העם, הוא תקוותנו ועתידנו“. וידאו

ההמנון של מפלגת הבעת’, החביב עלי במיוחד. אתם כבר מכירים אותו. הלחן של אליאס רחבאני הנפלא, כמובן. שרים אותו בכל בוקר, בכל כיתה.

פחתה סכנת המלחמה בקיץ מול סוריה

ניתוח תקרית המטוסים: הפתעות ומצוקה לסוריה

משטר של 99,999%