[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור
האם אפשר ללמוד משנת 1948 על שנת 2014? ומשנת 2014 על שנת 1948? אז, כמו עכשיו, התקיימה אותה התרחשות אסונית עם “הפלסטינים” (למרות שאז הם אפילו לא נקראו כך), ושנה אחת בהחלט מלמדת על רעותה.
בשנת 1948 התכוונו ערביי ארץ ישראל לחסל את הקיום היהודי שהיה בארץ, כשם שעכשיו חיסלו בדאעש את הנוצרים ואת היזידים במרחב, ללא שום רחמים; טיהור אתני לכל דבר. אלא שלא עלה על דעתם של ערביי הארץ שמשימתם תיכשל. לצורך ההשמדה המלאה הם התבקשו לפנות את הארץ באופן זמני בידי הצבאות הערביים שפלשו אז פנימה, כדי ששחיטת היהודים תהיה קלה וללא הפרעות, ואז הם יחזרו ויחלקו ביניהם את השלל שיישאר. וכך נדהמו היהודים בארץ ישראל לראות את שכניהם הערבים קמים ועוזבים כאיש אחד. הם ביקשו מהם להישאר, “נגן עליכם”, אמרו להם, אך הערבים רק צחקו בזדון, והסבירו שבכוונת צבאות ערב לחסל את כל היהודים, ואז הם, בהחלט, יחזרו. הם גם סיפרו להם שכבר חילקו ביניהם את הבתים ואת נשות היהודים.
המזימה, מה לעשות, כשלה, ומה שנותר אז לפלסטינים זה לצרוח “נכבה” ברחבי העולם. רובם הרי עזבו מתוך מזימה זדונית ורעה לא להציל את עצמם, אלא להקל על חיסול שכניהם, ומה שנותר להם להלין זה רק על עצמם. בכל מקרה כוונתם היא לרשום לעצמם ניצחון: או ברמה הצבאית, או במקרה של תבוסה, לזעוק מרה על שהפסידו, ולזכות בניצחון “מוראלי”.
בדיוק אותו תרחיש חזר על עצמו גם בשנת 2014, ושוב התכוונו הפלסטינים לבצע שחיטה וחיסול ביהודים, באמצעות אלפי רקטות שהכינו ואגרו מרצועת עזה. ביהירותם כי רבה כבר ראו מאות בתי ישראלים נחרבים, היהודים נהרגים ובורחים, או שהם יורדים על ברכיהם בתחינה, כמו שסביהם ציפו שיקרה ב 1948. מאז מלחמת העולם השניה לא אירע תרחיש של שיגור אלפי רקטות וטילים לעבר ערים מאוכלסות בצפיפות, כפי שזה קרה כאן.
אלא ששוב, מעשה שטן, זה לא קרה, אלא ההיפך, הם ברצועת עזה על בתיהם ורכושם נהרסו ונחרבו, ומזימתם התגלגלה עליהם. גם הפעם לא עלתה על דעת הפלסטינים היהירים אפשרות של כישלון, כה משוכנעים היו בניצחונם הצפוי, פרי הרטוריקה העצמית אחריה הלכו שבי. וכיוון שהפסידו צבאית, מה שנותר הוא, כרגיל, לזעוק לכל עבר על שבוצע בהם “ג’נוסייד”. הם, שביקשו לבצע ג’נוסייד מאשימים את הקורבנות, בדיוק כפי שקרה ב- 1948.
וכך, דור אחר דור, לא נפסקת שרשרת הכמיהה לחסל את היהודים, ודור אחר דור ישראל והיהודים רק מתחזקים ומתעצמים בשל כך, ואותם פלסטינים הולכים ונחרבים, הולכים וגולים. האם יכול להיות שהם ומזימותיהם נועדו מלתחילה רק לחזק אותנו? אני כבר מתחיל להאמין בכך.
וכשם שאז אף פלסטיני לא בא בטענות אל מנהיגיו, שהמיטו עליו אסון, כך קורה גם הפעם. המנהיגות הקיצונית זוכה לתרועות ולהתלהבות, משל ניצחה, ולא זרעה חורבן עצמי והתאבדות.
ובכן, נבצע אנחנו את חשבון הנפש עבורם, ערב יום הכיפורים שלנו, הקורבנות עבור זוממי המזימות, אלופי הביקורת העצמית, על אלה שלעולם לא ימתחו על עצמם שום ביקורת: לא משתלם להמשיך במסלול הכוונות הזה, לחסל את ישראל, משום שכל כוונה כזו מתגלגלת על מתכנניה, אם זו איזו מהומה טרוריסטית חדשה, איזו מזימה חדשה באו”ם או תעלול דיפלומטי כלשהו (הדמיון לחב?ל ולהרע תמיד היה שם יצירתי מאוד). מדוע שלא ללמוד, בכל זאת, משהו מן העבר הרחוק ומן העבר הקרוב? הרי זה עלול מבחינתם להיות גם העתיד.
(פורסם בידיעות אחרונות, 2.10.14)
מי שעדיין לא הצטרפה למועדון ג’יפלאנט בפייסבוק, מוזמנת כאן:
