[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור
כלי התקשורת הממוסדים בישראל מרבים לתאר בימים אלה את מלחמת יום הכיפורים כאילו זו קרתה אך שלשום, ולא לפני ארבעים שנה, וכאיזה לקח לישראל: כלקח לישראל על מחדליה-לכאורה, שאננותה-לכאורה או סרבנות השלום שלה-לכאורה. אך אין הצגה מעוותת מזו, משום שהמציאות הישראלית אז שונה לחלוטין מזו של היום.
אז היתה ישראל מדינה תלותית-כלכלית, עם אוכלוסיה יהודית זעירה של 2.7 מליון איש, בעוד שכיום מונה האוכלוסיה היהודית בישראל 6.5 מליון איש, עם קצב גידול מהיר. היהודים בישראל בקושי מילאו אז את הארץ, שהיתה ריקה, עם התיישבות אפסית ביהודה ושומרון, בעוד שכיום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כולה היא מאסיבית, שורשית, מצפון ועד דרום, ועם אוכלוסיה של 700 אלף במזרח ירושלים וחבלי יהודה ושומרון.
מסביב לישראל היו אז מדינות ערביות מסודרות וחזקות, פחות או יותר, ובעיקר המדינות שתקפו אותה והן מצרים וסוריה. אין צורך לתאר את מצבן של שתי מדינות אומללות אלה כיום, כשבפועל מתרחשת בהן מלחמת אזרחים, ברמה זו או אחרת,וכפי שזו מתרחשת גם בעיראק ובלבנון. מאז ויתרה ישראל על שטח עצום, מדבר סיני, הגדול פי כמה מישראל עצמה, תמורת שלום שלא ברורה מידת עמידותו, משום שעמידותה של מצרים עצמה לא ברורה, ולמזלה לא ויתרה על שטחים בגולן, אחרת מלחמת האזרחים שם היתה מגיעה אליה ישירות לגליל. אז היו ממשלות ערביות, שאפשר היה להגיע איתן להסכמים חתומים, והיום אלה מישטרים צבאיים מתנדנדים, חסרי לגיטימיות בינלאומית, אם זה בסוריה או במצרים. היה אז לכאורה פרטנר ערבי, וכיום התברר שזו היתה אשלייה בלבד.
הצבאות הערביים, אלה שתמיד איימו על ישראל מאז הקמתה, נעלמו. הצבא הסורי התפרק, שקוע עד צווארו במלחמת אזרחים שאין לה סוף, וכך גם הצבא המצרי, המנהל מדינה בת 90 מליון איש, ושקוע כבר במלחמת אזרחים פעילה במידבר סיני. מאז ועד היום התברר שמדינות ערב לא היו מסוגלות להמשיך ולהתמודד כלכלית עם ישראל, ומירוץ החימוש נגדה, וגם מן הסיבה הזו הצבאות שלהן נעלמו, כך גם הצבא הירדני, פעם החשוב שבצבאות הערביים שאינו קיים עוד הפועל וכך גם הלבנוני. מבחינת תוצר לנפש ישראל מגיעה לרף האירופי של 38,000 דולר לנפש, אך במשטרים סביבנו התוצאה עגומה מאוד, בין 3,000 דולר (במצרים של לפני הקריסה) לכמה אלפים בסוריה (ומאז מלחמת האזרחים קרסה שם הכלכלה לגמרי).
לפני ארבעים שנה דובר על “הסכסוך הישראלי-ערבי”, אך הערבים עצמם שקעו במלחמות הפנימיות שלהם, וזמן לישראל לא נשאר להם עוד, ולכן זה הפך כיום לסכסוך “הישראלי-פלסטיני”, כלומר הסכסוך התכווץ. ואותם ערבים המכונים פלסטינים? משוסעים בעצמם בין יהודה ושומרון לבין עזה, כשאין שום קשר בין שתי קהילות עויינות ושונות אלה, וביו”ש עצמו מפולגים וקרועים, מושפעים מן האביב הקטלני שמסביב להם. למזלם צה”ל וישראל שומרים עליהם מפני גורל מלחמת האחים שתוקף את השטחים הערביים האחרים. רבים כבר מבינים שמדינה ערבית ביהודה ושומרון זו כבר אשלייה נוספת, אחת מני רבות.
שנים סיפרו לנו על השלום המיוחל, וזו נדמה היא “מורשת” מלחמת יום הכיפורים בפי התקשורת. שלום כמובן לא פרץ כאן, אפילו לא בין הערבים לבין עצמם, אך ישראל המציאותית, נטולת האשליות, הפכה מאז למדינה רבת אוכלוסיה, למעצמה כלכלית, שהיא עובדה איזורית ללא עוררין. ארבעים שנים בסך הכל, והערבים ככוח איזורי נעלמו, כמו גם האשליות לגביהם. כמה מוזר ששלוש המעצמות האיזוריות כיום אינן ערביות: איראן, טורקיה וישראל.
מלחמת יום הכיפורים לא היתה לשווא. היא היתה, כיום אנחנו מבינים, חולייה חשובה בבניית העוצמה הישראלית ככוח הצבאי החזק באיזור שלנו, וזו מורשתה האמיתית, הריאלית, בבניית האומה המתחדשת שלנו.
עוד מאמרים קצרים של ד”ר גיא בכור
(פורסם בידיעות אחרונות, 12.9.13)
[face-book-like]
