ממשלת צרפת גורמת לאנטישמיות

[face-book-like]

מאת ד”ר גיא בכור

To read this article in English

כאילו שצריכים תזכורת, פירסם החודש כתב העת האמריקני היוקרתי “ואניטי פייר” כתבת ענק קורעת לב על מצב האנטישמיות בצרפת. זה לא קורה בזמן השואה, ולא בזמן עלילת דרייפוס, אלא עכשיו. להיות מזוהה ברחוב הצרפתי כיהודי זה להסתכן, עד כדי אלימות פיזית וסכנת חיים. זה להתחפר כקולקטיב, ולהחביא את הזהות האישית. ברור גם מן המאמר שקהילה של כחצי מליון יהודים שוב מחשבת החוצה את דרכה בארץ אירופית זו. זו קהילה שאורזת את מזוודותיה. “איך קרה שהפכנו להיות זרים”? שואלים היהודים בכאב. הם, שנולדו בצרפת, נתפסים כבר כזרים, בעוד המהגרים והמסתננים המוסלמים חשים בעלי הבית.

יהיו שיגידו שהאנטישמיות אינה באה מלמעלה, אלא היא תוצאה של התיישבות מליוני המוסלמים במדינה, או של אנטישמיות אירופית מן הסוג הישן, אך טענה זו נכונה בחלקה. ממשלת צרפת אינה יכולה להתנער מן האחריות לעובדה שמיטב אזרחיה מתכוונים לנטוש את המדינה. נכון הוא שממשלת מנואל ואלס שיגרה מאות חיילים חמושי נשק לשמור על בתי ספר יהודיים וגני ילדים (מה שהמחיש ליהודים עוד יותר, שאין להם מה לחפש במדינה כזו), אלא שואלס עצמו קרא להם להישאר. “אי אפשר לתאר את צרפת בלי היהודים”, קבע, וחטף מייד, ברוח הגזענות החדשה שאופפת את המדינה. שר החוץ הצרפתי לשעבר, רולאן דומא, טען בראיון טלוויזיה, כי מנואל ואלס “פועל ככל הנראה תחת השפעה יהודית”, כיוון שאשתו יהודיה. “כל אחד יודע שהוא נשוי למישהי, שיש לה השפעה עליו”, אמר. לא ננקטו נגד דומא, שום צעדים. במילים אחרות, להיות נשוי בצרפת ליהודיה, הפך כבר חשוד. עד כדי כך הדברים מגיעים.

ההוצאה להורג של הרפובליקה

אך ממשלת צרפת אשמה במצב בשל המדיניות הפרו-מוסלמית והפרו-פלסטינית המובהקת שלה (ולא משנה איזו מפלגה שלטת שם) והעוינות מסורתית לישראל. ברגע שהתרת דמה של ישראל לא נפסקת, ברחוב מפרשים זאת כהתרת דם היהודים, שכן אין עוד הבחנה ביניהם. “מוות ליהודים”, זו הסיסמה שצועקים שוב ושוב בעימותים ובפוגרומים בפריז, כפי שהיה לפני שנה. שנים של שנאה לישראל בתקשורת, הנשלטת ברובה בידי השמאל וה”פוליטיקלי קורקט” קיבעו את הדמוניזציה, כך שהיהודים מסוכנים בעיני רבים בצרפת מדאעש. הסקרים במדינה מאשימים את היהודים בהשתלטות על ההון העולמי, בנאמנות כפולה, ומה לא. הזמנים האפלים חוזרים לאירופה, כמו בשנות השלושים.

ממשלת צרפת אינה יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו: גם למתוח ביקורת ארסית ולדחוק דיפלומטית בישראל, וגם לטעון כי היא נלחמת באנטישמיות, משום שהצעדים האלה נגד ישראל הם היוצרים אנטישמיות. ממשלת צרפת היא הסיבה, לא המסובב.

הח’ליף הראשון של אירופה, ומסיבת סיום בפריז

הצרפתים וה”איחוד האירופי”, עוד ארגון שברשעות מתערב בענייני הפנים שלנו, לא יכולים למתוח ביקורת על פינוי כמה עשרות בדואים באיזו נקודה זניחה ביו”ש, ולהתעלם מפינוי עשרות אלפי יהודים מערי צרפת. הצביעות הזו לא יכולה להמשיך. מעכשיו עלינו להזכיר לצביעות האירופית איפה היא חייה, ויעידו על כך עשרות אלפי היהודים הנוטשים את צרפת ועולים למדינת היהודים, היא ישראל. הגיע הזמן לקרוא לתופעה בשמה: גזענות אנטישמית.

כן, “הציונות” הפכה לכמעט מילת גנאי בעיני האליטה הצרפתית, שכך ניסתה להסוות את האנטישמיות שלה. אך אותה ציונות ממלאת שוב את יעודה: לפתוח את זרועות מדינת היהודים לכל יהודי החש נרדף, ואת זה בדיוק אנו עושים. הציונות, שהתחזקה בעקבות האנטישמיות של פרשת דרייפוס, שוב רלבנטית וצודקת מתמיד.

מאמרים קצרים נוספים של ד”ר גיא בכור

האמהות היהודיות הנמוגות: על גל העלייה של יהודי צרפת

ליבי על הצרפתים האחרים, שאין להם ציונות, שאין להם מדינת לאום, שתגאל אותם מן הצרה ההולכת ומשתלטת עליהם בארצם שלהם, עד לפיצוץ הבלתי נמנע. כמה חבל מבחינתם, שלהם אין מדינת ישראל.

(פורסם בידיעות אחרונות, 23.7.15)