מאת ד”ר גיא בכור
תמוה וחמור שעניינים כה גורליים נידונים היום בסודיות מלאה בין ראש הממשלה אולמרט לבין היו”ר הפלסטיני אבו מאזן, ואיש אינו ידוע על כך אצלנו דבר, ובקושי מישהו מתעניין. זו אותה טקטיקה של אוסלו, שלא לדווח דבר, ואז לפוצץ את העניין המוגמר בתקשורת. להציג את הדברים כמוגמרים ולפתוח תהליך בינלאומי שאין עליו שליטה. ואולי זו עייפות החומר בישראל, עם קריסת כל האידאולוגיות, ובעייפות החומר לאף אחד כבר לא אכפת.
ובכן, אם הצד הישראלי אינו מעדכן אותנו בדבר, נלמד מן ההדלפות בצד הפלסטיני, והן חשובות.
ידוע בודאות שישראל הגישה לאבו מאזן טיוטה אחת לפחות של “הסכם עקרונות” דרמטי, לפיו תוקם מדינה פלסטינית על בסיס גבולות יוני 1967, בצידה של “מדינה יהודית”. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק, ותכלול 6,250 קמ”ר, זהו השטח השווה לשטחי יו”ש ועזה. אלא שיתקיימו תיקוני גבול, כך שחלק הארי של מן ההתנחלויות יפורק, וירוכז באיזורי ביטחון מצומצמים, ובתמורה יקבלו הפלסטינים תחליף בשטח ישראל. לי לא ידוע מהו התחליף הזה. בין יו”ש לרצועת עזה יוקם מעבר, טיבו לא ברור עדיין, שיהיה בריבונות ישראלית ובניהול פלסטיני.
ישראל מוכנה לחלוקת ירושלים, כאשר השכונות הערביות יהיו בריבונות פלסטינית, והיהודיות בריבונות ישראלית, אם כי מוזכר איזשהו משטר ריבונות של איזורים “דתיים”, שטיבו עדיין לא ברור לי, במקומות הקדושים. כל צד יכיר בצרכים הדתיים של משנהו בירושלים.
נושא הפליטים אינו נזכר בטיוטה כלל, וזהו סלע המחלוקת הקשה ביותר, בין ישראל לפלסטינים. אבו מאזן אינו מוותר בעניין, ודורש את שיבת הפליטים, לפחות כעיקרון.
אבו מאזן ויועציו עברו על ההצעה הישראלית, והם אינם מרוצים (כמובן. הם הרי יודעים לנהל מו”מ. לעולם אין לפתוח בהצעה הסופית, כפי שעושה ישראל). עוד לפני הפרטים הודיע אבו מאזן כי הוא מתנגד לעצם רעיון הצהרת עקרונות, כפי שהיה באוסלו, שכן הנסיון מלמד, לדעתו, שהתועלת לצד הפלסטיני היא מילולית בלבד. שלשום אמר אבו מאזן בראיון טלפוני לטלוויזיה הפלסטינית כי “הצהרת עקרונות היא בזבוז זמן” וכי היא “חסרת תועלת”. מה שהצד הפלסטיני רוצה עכשיו הוא מסגרת פעולה ברורה, עם תאריכים ברורים: להקמת המדינה, לנסיגה הישראלית ולפירוק ההתנחלויות ולשיבת הפליטים.
הם יודעים שככל שחודש נובמבר מתקרב, מועד הועידה הבינלאומית, תהיה ישראל לחיצה יותר.
בצד הפלסטיני, כמו בצד הישראלי, יש ספקנות רבה באשר ליכולת להגיע להסכם, בוודאי עם שני השותפים הצולעים, עבאס ואולמרט, וכאשר עבאס אינו שולט, לכל הדעות, על עזה. השר לשעבר וממקורביו של אבו מאזן, מוסטפא ברגותי אמר אתמול: “מיפגש נובמבר יהיה אכזבה, שכן הוא בבחינת חתול בשק. איש אינו יודע מה יש בשק הזה, ומה ייצא ממנו. אין זו ועידה אלא מיפגש, שאליו לא הוזמנו כל הצדדים הערביים. ואלה שהוזמנו נתונים תחת לחץ אמריקני להכיר בישראל, לנרמל איתה את היחסים ולהילחם במה שהם קוראים ‘טרור’ “. לדבריו כל רעיון הועידה הוא מלכודת ישראלית, שלא ייצא ממנה דבר לצד הפלסטיני. סאאב עריכאת הוסיף כי בכל מקרה השיחות הרציניות נמשכות בין אבו מאזן לאולמרט.
*
מה אני למד מן הפרטים הראשונים, אך הדי ברורים והחמורים האלה? שמה שקרה לפני שנה בלבנון ברמה הצבאית, קורה עכשיו ברמה המדינית. קבוצה של חובבנים, שלאיש מהם אין ניסיון מול הפלסטינים (יש להניח שאהוד ברק ממודר מן המו”מ, אך גם הנסיון שלו איתם אומלל מאוד) או ניסיון מדיני בכלל, המנסים להגיע לפתרון דמיוני, כפי ששחרור השבויים לפני שנה היה בבחינת אילוזיה ידועה מראש. במשא ומתן הזה לא מתייעצים במומחים ולא בבעלי מקצוע בתחום, ולא לומדים מן הניסיון של קודמיהם. שם המשחק הוא מידור, אילתורים, שליפות והגבלת הממשלות הישראליות שעוד יבואו. הציבור אינו מודע למתרחש בחדרי החדרים, זה מוסתר ממנו, אלא שהציבור את התוצאה האומללה יחוש עוד יחוש. כאז, כך היום.
ועוד נקודה.
לפני מספר שנים, בשיא האנתפיאדה, השתתפתי בתוכנית הרדיו הלילית ברשת ב’ “הערכת מצב”, כדרכי זה יותר מעשור. התוכנית התקיימה באולפני קול ישראל בירושלים.
אחד המרואיינים היה אהוד אולמרט, כמדומני עדיין ראש עיריית ירושלים. הצעתי לו את גישתי, כפי שאהעליתי אותה גם כאן, שישראל צירכה להיפרד ממרבית שכונות מזרח ירושלים, על תושביהן, שממילא אמורים לחבור את הישות הפלסטינית שתוקם. ואיך שהוא שטף אותי על הרעיון הזה, איך אני מעז בכלל לחזוב על דבר כזה? אני חייב להודות שנפגעתי, ובדרך חזרה הרהרתי בכך מרבית הדרך. נו, והיום אהוד אולמרט עקף אותי בדהרתו לחלק את ירושלים. האם הוא עדיין זוכר מה אמר אך לפני כמה שנים?
