הממשלה אישרה הענקת אות מערכה לחיילי צה”ל (וצד”ל), שנלחמו בלבנון ברצועת הבטחון, בין ספטמבר 1982 ועד ליציאה מלבנון, במאי 2000. הגיע הזמן להכיר במלחמה, שנמשכה 18 שנים.

הייתי חייל כתב בגלי צה”ל, ונכנסתי ללבנון ביוני 1982, ממש עם הכוחות הקדמיים. למרות שלא הייתי אמור להיות בחזית, במשך חודשים ארוכים הייתי על קו האש, וראיתי. הכל. בשיר ג’מאייל, הפלנגות, אריאל שרון, הנפגעים. 

בגלי צה”ל היתה “תורנות לבנון” לכתבים בעלי פרופיל גבוה, ולא היו רבים כאלה. ולכן היו רק כמה, שאחת לכמה שבועות בילו בביירות ואחר כך בפאתי ביירות, ואני ביניהם. בפעמים הראשונות אהבתי זאת מאוד, וכפי שתראו בסרטון שהכנתי עבורכם, הייתי עד לאירועים היסטוריים. אבל עם הזמן, זה הפך לאיום: היה צורך לנהוג דרומה מביירות לאורך כביש החוף, עד לראש הנקרה, ללא הגנה, ולהיפך. ככל שחלף הזמן, בשנת 1983, זה הפך למעורר דאגה. מחבלים פל-תיניים היו אורבים בפרדסים בין צור לצידון עם מטולי RPG, ומשגרים לעבר כלי רכב צהליים, וחיילים נהרגו שם. מביירות לצידון כביש החוף היה רחב, אך משם דרומה הוא היה צר, משובש וחשוך. 

החשש הגדול היה לנהוג שם בלילה, אך רצינו להגיע הביתה. בפעם אחת, עם חבר מהתחנה, ידעתי שניקלע לשעות החשיכה בין צידון (מחנה עין אלחילווה) לצור (מחנה רשידייה), ולא התחשק לי להיהפך לסטטיסטיקה. 

מה עשיתי? פירקתי את לוחיות הרישוי השחורות עם האות “צ” הבולטת, וכך הרכב הפך ללבנוני (לא טרחו אז בלבנון לנסוע עם לוחיות רישוי. זו היתה המלצה). לייתר ביטחון מתחתי שרשרת פרחים מפלסטיק לאורך השמשה הקדמית, מבחוץ, ובכך זה הפך לרכב מקומי לכל דבר. הסתערבות. תארו לעצמכם את ההקלה, כאשר ראיתי את הזרקורים האדירים של מחסום ראש הנקרה (נקורה). האלתור הזה הוליד לימים עיסוק אינטנסיבי שלי באמנות ההסוואה, גם באתר. 

הזדמן לי לבקר שנים אחר כך ברצועת הבטחון, ואף קיימתי ראיון עם הגנראל אנטואן לאחד (שבו הוא התנגד מאוד לנסיגת צה”ל), אך זה לא היה כבר כחייל. 

כבר בשלב מוקדם מאוד, בערך בשנת 1983, ניתחתי, שאין לנו מה לחפש שם. חיזבאללה, שזה אך הוקם, רכב על הנוכחות שלנו, וטיפס עליה כדי לקדם את עצמו. אלא שמערכת הבטחון התנגדה לצאת משם, במשך 18 שנים. הם היו נעולים בדעתם, ולא היו מוכנים לשמוע שום ביקורת, ולכן במשך 18 שנים הורחקתי בנקמנות מכל השפעה בצבא. הם היו מאוהבים ברעיון של רצועת בטחון, בלי שזה באמת הביא בטחון. 

כתבתי רבות על הצורך לצאת מהמקום החולה הזה, וכך נולדה תפיסת הבדלנות שלי: אנחנו לא סונים, ולא שיעים, ואין לנו מה לחפש שם. מאוחר יותר זה הוביל להקמת האתר הזה, כדי להשפיע. מלחמת האזרחים בלבנון הולידה את תפיסת האתר, שאין להתערב במלחמת האזרחים ב”סוריה”, תפיסה שהפכה לאסטרטגיה הלאומית שלנו, עד היום, ובכך היתה לג’יפלאנט השפעה לאומית, כולל על מקבלי ההחלטות, שרבים מהם מנויים וקוראים את האתר. כך שהנסיון הלבנוני לא היה לשווא. ברור שאין דין לבנון כדין יו”ש: כאן זו ארצנו, עם התיישבות יהודית משגשגת, שבעתיד תהיה גם רוב. 

במהלך המאבק הציבורי לצאת מהמקום החולה הזה הכרתי כמה ידידים טובים, כמו אורנה שמעוני ואורן פטוקה, ובסופו של דבר המערכה הזו נגמרה. 

זהו אות המערכה החדש ללוחמים ברצועת הבטחון: