לזכרון אבי, יחזקאל בכור
מאת ד”ר גיא בכור
לפעמים, תוך כדי נסיעה במכונית, צצים בראשי לַילָה מורָאד ובעלה אנואר ווג’די, כשם מחוללים את הואלס האחרון בנשף מסיכות מפואר, בסרט “ליבי, מורה הדרך שלי” (1947). לילה מוראד שרה, אופטימית וטהורה, ווג’די מביט בה מוקסם, תוך כדי הריקוד. והם מסתובבים, וסביבם חגים עוד זוגות, סחור סחור, הכל אופטימי ונפלא. “אני תמיד בוטחת בליבי, העולם הוא גן עדן, ואנחנו הפרחים שלו”, שרה מוראד בקולה המקסים, סחור סחור, במהירות, ואני יודע… שהכל זו הצגה, ושום דבר לא בסדר.
לילה מוראד, גדולת הזמרות המצריות, ושניה רק לאום כולת’ום, יהודיה שהתאסלמה, אכן הלכה בעקבות מורה הדרך שלה, ליבה, ושילמה על כך במחיר נורא. השניים עדיין מסתובבים בראשי כבר עשרות שנים, רוקדים בשחור לבן, שוב ושוב, בתנועה גלית… ווג’די עם מסיכה שחורה על עיניו, מחייך חיוך רחב, והכל אחיזת עינים אחת גדולה.
הסרט “ליבי, מורה הדרך שלי” (“אנא אלבי דלילי”) צולם בשנת 1947, עדיין לפני המהפכה, כאשר במצרים נדמה היה שאפשר להשיג הכל. זו תקופה של אופטימיות-לכאורה בתולדות האומה, כאשר התפיסה שאפשר למזג את מצרים עם העולם המערבי היתה בשיאה, כאשר למשפטנים, לעיתונאים ולאנשי חברה נדמה שאפשר להשיג רפורמות בכיוון של דמוקרטיה וליברליזם, לאחר מלחמת העולם השניה. אולי אפילו אחדות ערבית. אלא ששום דבר לא היה בסדר. הכלכלה היתה נוראה, שכבה מצומצמת של אליטה שלטה במדינה, רציחות פוליטיות ברחובות, שנה לפני משלוח הצבא המצרי לפתרון קסם בפלשתינה, חמש שנים לפני המהפכה, שסחפה הכל, ודרדרה את מצרים לתהומות.
סחור סחור הם רוקדים בהתלהבות את ריקוד הואלס, ומסתחררים, ולילה מוראד שרה את השיר האהוב “ליבי מורה הדרך שלי”, שאת מילותיו כתב אבו אלסעוד אלאביארי, ואת המוזיקה מוחמד אלקסבג’י (1892-1966), שידע לשלב כה יפה מזרח ומערב: מילים בערבית, כלים מערביים, סולמות ערביים. מקהלה מערבית, אוירה מוזיקלית של המזרח. ואלס בערבית, והתוצאה כה יפה! העולם הערבי ברגעים המצומצמים של גדולתו. זה היה רגע נדיר ומכמיר לב.
והינה מלכת הזמר המצרית, לילה מוראד, בשיר מפורסם אחר, מתוך הסרט הפופולארי “פיתוי הבנות” (“ע’זל אלבנאת”) משנת 1949. כאן זה כבר טנגו בערבית, ומוזיקת ג’ז, לראשונה בצורה כה ישירה בעולם הערבי. שימו לב ללבוש הרקדניות החושפני, שהיום לא היה עולה על הדעת שכך יתלבשו בסרט מצרי או בטלוויזיה הערבית. שימוש מתוחכם וחלוצי במצלמה, באור וצל, בהומור, ובכלל באמנות הקולנוע.
“פיתוי הבנות” (1949). ווג’די הוא לובש המדים המשופם, המשקיף על לילה מוראד. המלחין עבד אלווהאב טען שיש לה את האות ח’, כפי שהיא מושרת בפיה, המתוקה בעולם.
סיפור חייה של לילה מוראד הוא כה סוער ורב תהפוכות, עד שמפתיע אותי כמה מעט יודעים בארץ עליה ועל חייה, בשעה שהיא שילמה מחירים דווקא בשל היותה יהודיה.
היא נולדה בקאהיר למשפחה יהודיה ממוצא עיראקי, שהיגרה למצרים. שמו המקורי של אביה היה איבראהים זאכי מרדכי, זמר ופייטן, שהתפרסם בעצמו במצרים ונודע כזאכי מוראד. אמה היתה יהודיה ממשפחת סלומון, שמוצאה בפולין, והגיעה למצרים הקוסמופוליטית. היא נולדה ב 17 בפברואר 1918 בשם המקורי ליליאן מרדכי, אך נודעה כלילה מוראד. כבר בגיל צעיר היא עבדה עם טובי המוחות המצריים בתחום המוזיקה והסינמה, רבים מהם יהודים כמו: טוגו מזרחי (1905-1986), הבמאי המפורסם, שליהק אותה בכמה סרטים, דאוד חוסני הנודע, יהודי-קראי (1870-1937), שהלחין עבורה את שיריה הראשונים, או אביה עצמו. ליהודים יש מקום של כבוד בתולדות האמנות המצרית והערבית, עד שסולקו משם בגסות בידי המהפכה.
בשנת 1945 נישאה למי שיהיה בעלה הראשון, אנואר ווג’די שובר הלבבות של אז, שחקן קלנוע מפורסם. ווג’די עצמו נולד בקאהיר לאב ממוצא מוסלמי סורי, כך ששניהם היו זרים, שמצרים קיבלה בזרועות פתוחות.
אי אפשר להאמין עד כמה מפורסמת היתה לילה היהודיה, עד כמה התאהב בה הציבור המצרי והכלל ערבי. ללא שום ספק, היא היתה כוכבת הסרטים הגדולה ביותר של מצרים ושל העולם הערבי כולו, יש אומרים אפילו עד היום. אלא שמשפחתה היהודיה הסתייגה מן הנישואים עם מוסלמי, והתנתקה ממנה. זו כבר היתה טרגדיה (גם אחיה הצעיר יותר מוריס מרדכי, התאסלם, והפך לשחקן ידוע במצרים, בשם מוניר מוראד).
ווג’די שיתף אותה במרבית סרטיו, כאשר השיא לטעמי היה מחול הואלס המפורסם משנת 1947, מאושר וזוהר, אלא שגם בחיים האישיים כבר היה מדובר בקשיים רבים. ווג’די דרש שלילה תתאסלם, היא אכן התאסלמה, ומשפחתה החרימה אותה עכשיו לגמרי. אלא שהיו אלה נישואין אומללים. הזוג לא הצליח להביא ילד לעולם, ווג’די היה נתקף בהתקפי זעם, ביחוד שאשתו הפכה להרבה יותר ידועה ממנו, ומצב בריאותו הלך והידרדר. בשנת 1953 הם התגרשו סופית (היו שני גירושי בינים קודם לכן), ושנתיים לאחר מכן הוא נפטר מסרטן קיבה, בגיל 50.
בשנת 1952 מתרחשת הפיכת הקצינים במצרים, אך לילה מוראד היא עדיין הדמות הנשית הנערצת על העולם הערבי כולו, מפורסמת בצורה שלא תאומן. כוכבת. מי שלא ראתה בעין יפה את ההתקרבות הזו ואת שפע פרסומה היתה הזמרת אום כולת’ום, שהפכה ליריבתה.
באמצע שנות החמישים נטשה משפחתה היהודית את מצרים ועלתה לישראל, אך היא העדיפה להישאר, לבד. ונניח שהיתה עולה, איזה עתיד היה מצפה לה כאן, במעברות?
אלא שאז, כאשר היא לבדה, וחשופה, החלו לצוץ שמועות בתקשורת המצרית כי היא תרמה כספים לישראל, מדינת האויב, ואף לכאורה ביקרה שם בחשאי, דבר שגרר את החרמתה בכלי תקשורת ערביים, באשמת בגידה. הקהל לא נטש אותה, והפופולאריות שלה המשיכה להיות עצומה, אך היא נפגעה. היא חשפה את חשבונות הבנק שלה, כדי להראות שלא תרמה דבר לישראל, ואכן הוקמה ועדה ש”זיכתה” אותה מן “הבגידה”. ג’מאל עבד אלנאצר עצמו עמד מאחורי הזיכוי, אם כי לא ברור עד היום האם היא ביקרה בארץ, או לא. “אני מצריה מוסלמית”, נהגה לומר.
ולפתע, בשיא הפופולאריות – הפסיקה הכל. היא נישאה שוב, למליונר בכיר בשלטון ממשפחת אבאזה המפורסמת, נולד לה בן, והיא הודיעה על פרישה מלאה. מאז שנת 1954 לא רק שלא הופיעה עוד בסרטים או בקונצרטים, אלא שגזרה על עצמה לא להיראות עוד בציבור. הסרטים שלה המשיכו להיות מוקרנים בעולם הערבי כולו, אך היא עצמה נעלמה. יש אולי תמונה אחת שלה מאז, ומצאתי באינטרנט הופעה טלויזיונית נדירה (לכבוד המוזיקאי הנודע בליר חמדי, שחיבר רבים משיריה) מאמצע שנות השבעים.
וזוהי הופעה נדירה ביותר, כמעט לא יאומן שסרטון כזה קיים. שרים ללילה מוראד את שירה הידוע “מוסאפר” (מי שכבר נסע), והיא מצטרפת, בתחילה בחשש. קולה זך ומדוייק כשהיה, למרות השנים. ניכר שהיא מתרגשת מאוד מן החשיפה המחודשת.
בשלב הזה העולם כבר אינו גן עדן, והיא לא היתה עוד הפרח שלו. למרות האהבה העצומה שרוחשים לה בעולם הערבי, למרות החלוציות שלה בתחום הקולנוע, השירה, המיזוג בין מזרח למערב, היא פשוט בחרה להיעלם מן העין, מאוכזבת ומרירה על המתקפה המרושעת שנעשתה לה, ואולי בשל סיבות נוספות; רב כאן הנסתר. לימים, לאחר השלום עם ישראל, אני יודע שהתקשרו אליה בטלפון עיתונאים ישראלים, במטרה לפגוש אותה, אך היא תמיד ביקשה שיניחו לה, היא לא מעונינת לפגוש איש.
לילה מוראד הלכה לעולמה ב- 21 בנובמבר 1995, תאריך אותו מציינים רבים בעולם הערבי עד היום, בצפייה בסרטיה הממכרים, הבלתי נשכחים. 41 שנים לא נראתה בציבור, ועדיין היתה מלכת הלבבות של הזמר הערבי. מצרים של היום והעולם הערבי כבר אינם אופטימיים, עם גלי ילודה וטרור מכל עבר, עם עתיד בלתי ברור. המהפכות הצבאיות כילו כל חלקה טובה, והכלכלה באיזור שלנו התנוונה. כמה הכל יכול היה להיות שונה, אני חושב לעצמי, לו לא היו מתרחשות אותן מהפכות, והליברליזם של שנות העשרים והארבעים היה ממשיך ומתפתח עד לימינו בעולם הערבי. הכל היה אולי נראה אחרת.
לילה מוראד הלכה בעקבות הלב, והתאכזבה מרה. גם מצרים עשתה כן.
ושוב אני נזכר באותם לילה-מוראד ואנואר ווג’די, ברגעים היפים שלהם ושל העולם ערבי, לפני המהפכות והשקיעה, מחוללים בחיוך בואלס סוער, סחור סחור. אלא שאלה רגעים מבוימים, לא מציאותיים, המחפים על מציאות אפלה. השניים שנראים כה מאושרים בסרט, כבר יודעים זאת. זהו רק נשף מסיכות, שמסתיר עתיד עגום.
זו מסיבת סיום.
◄ למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. נרשמים – כאן.
