מאת ד”ר גיא בכור
מה היה סודה של הזמרת המצרית האלמותית אום כלת’ום (1904-1975), ומדוע כה מוקסמים ממנה הערבים עד היום? ומה אנו יכולים ללמוד מכך על חמאס, על נסראללה ועל הקיום באיזור שלנו?
ובכן, היום אנו נכנסים לקודש הקודשים של העולם הערבי, וכדי להבין את העולם הזה היטב חייבים להיכנס. עכשיו נבין לא רק מה היה סודה של אום כלת’ום, אלא מהו הסוד האפל של המזרח התיכון סביבנו. נבין גם את עצמנו.
פטימה אבראהים אלבלתאג’י היתה בתו של זמר דתי, וכנערה היא התחילה לשיר שירי דת, מחופשת לנער. מהר מאוד נתגלה כישרונה המופלא לסולמות, לאילתור ולמינעד רחב מאוד. היא הפכה לזמרת המליונים, תמיד מחזיקה מטפחת ארוכה בידה, כסימן היכר.
אחת לחודש, בימי חמישי, היא היתה מופיעה ושרה, וההופעה היתה מועברת ב”קול קאהיר” למליוני העולם הערבי. התנועה אכן היתה נעצרת, ונשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר היה מתזמן את נאומיו מייד לאחר הופעתה הרדיופונית החד-פעמית. לא צילמו אותה מקרוב בהופעותיה, בשל תחושת הקדושה שרחשו לה. כאשר בכל יום היתה צועדת, לבדה, למרות שנישאה שלוש פעמים, באי זמאלק שעל הנילוס, בזמן השקיעה, איש לא היה מעז להפריע לה. היא היתה סוג של אלה.
הביוגרף סלים נסיב בסיפרו אום (“אם”) מתייחס אליה דרך אהבתו הבלתי ממומשת של המשורר אחמד ראמי לזמרת הנערצת עליו. היא חיבר לה לא פחות מ- 137 שירים מתוך 283 שיריה.
קולה נגע בנקודה ששיחררה את הכאב, וזה היה נורא, כי הכאב היה שלי, את זה הבינה מייד כמו באבחת ברק”, כותב עליה נסיב, “את צערי שלי השמיעה, קראה אותו בכיכרות, והוא חזר כמו הד לא ייאמן… השירה שלה ביטאה כמיהה, ובגרונה זו הפכה להיות כמיהת האומה. הקול שלה ביטא כאב, נוסטלגיה לעולם שיבוא, ואשר לא יבוא לעולם.
הנה לנו ביצוע אלמותי של אום כלת’ום לשירה הידוע ביותר, “אינת עומרי”, “אתה עולמי”. נצפה ונאזין לה (תשע דקות), ואז נבין מה מתרחש כאן.
עיניך החזירו אותי אל הימים שחלפו,
הן לימדו אותי להתחרט על העבר ועל פצעיו
כל מה שראיתי לפני שראיתי אותך, היה בזבוז של חיי
איך אפשר בכלל להתחשבן איתי על החלק הזה של חיי?
אתה עולמי, איתך החל השחר של חיי
כמה מחיי אבד לפני שהגעת?
זהו עבר אבוד.
למה לא פגשתי את אהבתך – קודם?
כמה עצב יש בשיר הזה, כמה כמיהה למשהו בלתי ניתן להשגה, כמה החמצה. ועם זאת המשפטים האלה הם תמצית הערביות.
מה היה מיוחד באום כלת’ום, אשר שיר שלה יכול להימשך אפילו שעתיים? על פי הפרשנות שלי, אני מכונה זאת הדיסוננס הווקאלי, הקונטרפונקט. אום כלת’ום לכדה את הרגע הערבי, כאשר היא עולה בשירתה ואז התזמורת יורדת, או ההיפך. הניגוד הזה, ביחד, יצר שלימות עוצרת נשימה, התרגשות שמרטיטה את הנפש (בערבית זו מכונה “טראב”).
שימו לב לניגוד הבולט בסולמות, בינה לבין התזמורת, בקטע הזה של אינת עומרי (לחצו על הסרטון):
אלא שהדיסוננס הווקאלי לא תפס רק את האוזן, אלא גם את הלב והמוח. זו הכמיהה הבלתי נגמרת למשהו בלתי מושג, לילד (שלא היה לה), להערצת הקהל, להצלחה. אילו גם היעדים הלאומיים, שבהם החזון היה גדול מן המציאות. כאשר המציאות דעכה בעליבותה, החזון נותר למעלה, תלוש מן המציאות, קרוע. אום כלתו’ום בגאוניותה קלטה את הנפש המזרח התיכונית החצויה, בין הרצוי למצוי.
זה העצב האידאולוגי, על ההבטחות הנלהבות לאחדות ערבית, להצלחה ועושר, ואשר שום דבר מזה לא הוגשם. העולם הערבי לא הציג את האחדות, גם היא, בחיי הנישואין שלה, לא.
היא מאלתרת, בניגוד לשמרנות ולקיפאון החברתי סביבה. היא מרדנית מוזיקאלית, עוד דיסוננס של המציאות. היא הפילטר בין הרצוי לבין המצוי, ועם זאת היא גם פרדוקס, שכן היא מבכה את חוסר ההצלחה, אך היא מצליחה!
היא שרה שירים אישיים, אך הכל הבינו שהיא שרה על החברה כולה, חברה במשבר, המקוננת על מר גורלה, חברה השרויה במסע לוויה נפשי. הנה לנו תחילת שיר ידוע נוסף שלה: אלאטלאל, “עיי החורבות”:
كلمات: ابرهيم ناجي لحن: رياض السنباطي
الاطلال / ام كلثوم
האם האהבה ראתה שיכורים (מאהבה) כמונו?
השמחה כמו קפצה לפנינו,
גם פסענו בשבילים מוארים אור ירח,
גם האצנו צעדינו והקדמנו את צילנו,
וצחקנו כילדים.
התעוררנו. הלוואי ולא היינו מתעוררים.
זו ההתחלה, ההבטחה, הימים המאושרים, אלא שהכל נגמר, האהבה, התקווה, הכל מסתיים בחורבות, בהריסות. העולם שהובטח כבר לא יבוא עוד לעולם. ההבטחה הוחמצה. זהו.
היא היא ההיסטוריה של מצרים ובעצם של העולם הערבי: מן הכפר אל העיר, אל העצמאות, אל התקווה, ואל מפח הנפש ומשברי היאוש, שבו מצוי היום העולם הערבי, כאשר מכל התקווה העצומה, התרבות והעושר האידאולוגי, נותרו בנדיטים כמו חסן נסראללה, והקיצונים האסלאמיים הסונים, שיבואו לאסוף את מה שנשאר.
אום כלת’ום קלטה את החידלון הערבי מאין כמותה. את תחושת ההחמצה, שאין לרפא אותה עוד, את הצער.
וסלים נסיב מסיים את סיפרו בתחזית מצמררת:
במקומה יבוא הג’יהאד, ועוד ילעג לנאיביות של אום כלת’ום ושל הלאומיות הערבית כולה. אותם קיצוניים אסלאמיים “ירצו להשמיד את החטא בבת אחת, איש לא ישאר בחיים, רק גופות. הם יבקשו להציע תרופה באמצעות יצירת ריק. הם העבר, המבקש לנקות את העתיד”.
