סודו של הנילוס, ומד המרדנות במזרח התיכון

מה מובארק ידע?

מאת ד”ר גיא בכור


-אתה מואשם בזאת שכיבסת את בגדיך בתעלה.

-כבוד השופט, אלוהים ירומם אותך, אתה גוזר עלי קנס כי כיבסתי את בגדיי?

-כי כיבסת אותם בתעלה.

-אז איפה אכבס אותם?

היסס השופט, הרהר, ולא היה יכול לענות. הוא ידע, שהמסכנים האלה בכפרים אין להם בריכות מים עם מי צינורות נקיים, ואת חייהם הם חיים באופן מעורר מיאוס. ועם זאת הם חייבים לציית לחוק מודרני שיובא מחו”ל. הביט בי השופט ואמר:

-התביעה?

-לתביעה אין עניין לדון איפה יכבס איש זה את בגדיו. מה שמעניין אותה הוא אכיפת החוק.

הפנה השופט את ראשו ממני, הרכין אותו מעט, הניד אותו ואז אמר במהירות, כמי שמסיר משא כבד:

-קנס עשרים (גרוש).. הבא בתור…

                             תאופיק אלחכים, “יומנו של תובע באיזורי הכפר”,

                             (יוומיאת נאיב פי אלאריאף, 1937. תרגום עצמי)

האם אנתיפאדה היתה יכולה להתרחש במצרים? אני לא חושב. האופי הקולקטיבי המצרי שונה לגמרי מזה הפלסטיני. מצרים היא ממלכה צנטרליסטית ואוטוריטטיבית של אלפי שנים, הבנויה בצורת פירמידת כוח, והמושתת על הגיאוגרפיה שלה, ובעיקר על נילוס. במצרים הגשם נדיר ביותר, ולכן סם החיים הוא הנילוס. תופעה זו מחייבת רמת שיתוף גבוהה ביותר.

עד להקמת סכר אסואן (1970) היתה לפלאח המצרי תקופה קצרה, בספטמבר ובאוקטובר לתעל את המים נותני החיים, המגיעים מן הנילוס, ולסכור אותם, לפני הגעת השיטפונות. הוא עשה זאת במאמץ קולקטיבי יחד עם עמיתיו הכפריים. ואכן, יש חוקרים שבנו תיאורה לפיה משטר ההשקיה הייחודי הוא אשר שמר על הסולידריות של החברה החקלאית המצרית במשך אלפי שנים.

הנשיא אנואר סאדאת, שנולד בכפר הקטן מית אבו אלקום שבמחוז מנופיה בדלתא סיפר בזיכרונותיו המוקדמים:

לכפר לא היו יותר משני שבועות כל שנה כתקופת השקיה חוקית, במהלכם כל אדמות הכפר היו צריכות להיות מושקות. לפיכך נוצר הכרח לעשות זאת מהר וביחד. עבדנו ביחד כל היום, כל אחד באדמת השני, ואז עברנו לחלקה אחרת, והשתמשנו בכל טומבור שהיתה בהישג יד, ולא משנה בבעלות מי היתה. העיקר היה להבטיח שעם סיום תקופת ההשקיה החוקית כל האדמה בכפר תושקה.

סוג זה של עבודה קולקטיבית עם אנשים אחרים ולמענם, ללא תמורה או גמול אישי, גרם לי להרגיש שאני שייך לא רק למשפחתי הישירה בבית ולא רק למשפחה הגדולה בכפר, אלא למשהו רחב ומשמעותי הרבה יותר: לאדמה.

                     (אנואר סאדאת,  In Search of Identity, Collins, p. 3)

וזה הסוד: הנילוס הכריח את המצרים להיות סולידריים ומשתפי פעולה. אם לא יעשו כן – ימותו. הרי רק במצרים ניתן לראות בעין האם המדינה מאושרת או בוכה, וזאת באמצעות הכלי המדהים שנקרא: נילומטר.

יש במצרים הרבה מכשירי נילומטר, שכן במקדשים פרעוניים רבים היה אחד, בסמלו את החיים. יש נילומטר מפורסם באי רודה, שבקאהיר, או באסואן (בתמונה). זהו מד המציין את גובה המים באותה תקופה. בניגוד לכינרת שלנו, המשמעות של המדידה במצרים היתה של חיים או מוות.

אם קו המים היה נמוך מידי, מצרים היתה בוכה, שכן המשמעות היא בצורת, יובש, ומוות, שכן אין אפשרות לתעל את המים לתעלות ההשקייה החפורות מזה אלפי שנים לכל אורך הדלתא. אם קו המים גבוה מידי, מצרים היתה בוכה, שכן המשמעות היתה של שיטפונות ולכן של מוות. אך אם בשנה מסויימת הנילומטר הראה את הדרגה המקווה – מצרים היתה צוחקת ומאושרת, שכן המשמעות היתה של חיים ואוכל. הנילומטר יכול היה להיות גם סוג של מד מרדנות, אלא שבמצרים זה היה פשוט בלתי הגיוני.

וידאו: כיצד נראה נילומטר
 

הקמת סכר אסואן עצרה את התופעה, שכן מאז גובה המים מווסת לגמרי, אין שטפונות ואין בצורת, אך האם ישתנה אופיו של עם לאחר אלפי שנים של סולידריות, שיתוף פעולה הכרחי והעדר מרדנות?

היו הפיכות במצרים, היתה תסיסה, הרבה אי-נחת, ביקורת וכעס, אך אף פעם לא היתה אנתפיאדה רחבה, הכוללת את כל רבדי האוכלוסיה, ולא סקטור אחד מצומצם. הפיכת הקצינים בשנת 1952 היתה תופעה נקודתית בסך הכל, שלא נגעה הרבה לאוכלוסיה הרחבה: אליטה אחת החליפה אליטה אחרת. רק אירוע אחד כן נחרת בזיכרון המצרי הקולקטיבי כסוג של התמרדות רחבה: 18 בינואר 1977, “מהומות הלחם” במצרים, כאשר מעל מליון וחצי אזרחים מכל השכבות יצאו לרחובות בערים הגדולות בעקבות עליית מחירי הלחם, והעובדה שמצרים כמעט פשטה אז את הרגל.

זה היה לדעתי האילוץ על סאדאת להגיע לירושלים באותה שנה, שכן לא היתה לו עוד ברירה. הוא היה חייב את המימון האמריקני ואת הנפט בסיני כדי לשרוד, והוא קיבל אותם.

                                                 *

במצרים של היום מתעוררת תנועה המתנגדת להמשך שלטונו של הנשיא חוסני מובארק ונקראת “די!” (כִפיאה!). זו תנועה מודרנית, מוטת אינטרנט, שגורמת הרבה כאב ראש למערכת הצנטרליסטית המצרית, בגלל הקשרים של התנועה במערב. רק השבוע גינה הפרלמנט האירופי את המצרים בשל הדיכוי שהיא נוהגת בין היתר כנגד פעילי התנועה הזו. אלא שכפאיה היא עדיין תנועה של אינטלקטואלים ושל משכילים. להמוני העם המצרי, שעסוקים בחיפוש אחר פיסת הלחם, אין הדבר נוגע כל כך.

אתמול, יום השנה ל”אנתיפאדת 1977″ (כבר מכנים זאת במצרים, אנתיפאדה, זוהי טרמינולוגיה חדשה) התבצרו פעילי כפאיה בבית אגודת העיתונאים בקאהיר, בהפגנה נגד מובארק ומשטרו. הם דורשים משטר דמוקרטי במדינה, לא בהנהגת שושלת מובארק.  המפגינים ניצלו את עליית המחירים הגדולה הסוחפת עכשיו את מצרים, כדי להמשיך לכאורה את ההפגנות הלחם של 1977. בחדשים האחרונים עולים מחירי מוצרי היסוד בעיקר בשל עליית מחירי הנפט בעולם. לשלטונות המצריים יש בעיה, שכן התקשורת הערבית והבינלאומית מכסה באופן שוטף את פעילות ארגון כפאיה, כך שאי אפשר להעלים את מנהיגי האופוזיציה האלה, כפי שנהגו לעשות זאת שבעבר. מנהיגי כפאיה, למשל ד”ר עבד אלווהאב אלמסירי, הפכו כבר לדמויות מוכרות במדיה הערבית, יש להם סוג של חסינות. ועם זאת בכירי הארגון האשימו אתמול את המשטרה במצרים כי “חטפה” את אלמסירי לפני ההפגנה, ולאחר שעה וחצי שיחררה אותו לבדו… במדבר המערבי, כך שהיה מנוע מלהשתתף באירועים.

גם היום קשה מאוד למנהיגי האופוזיציה לשנות את האופי הקולקטיבי המצרי, אשר ברובו המכריע נאמן מאוד למשטר ולסדר החברתי שהוא משקף, למרות האופי האוטוריטטיבי הכופה  שלו. אם כן, אנתיפאדה בסגנון הפלסטיני? לא במצרים.