הוי נמל האהובים, צריך לראות כדי להאמין: לבנון ננטשת על ידי תושביה
מאת ד”ר גיא בכור
ביירות, 1982, אוגוסט, מלחמת לבנון הראשונה בעיצומה, מלחמת האזרחים בלבנון בעיצומה, צה”ל נמצא בבירה הלבנונית, על המאסות האדירות שלו, וישראל נלחמת למנות נשיא פרו-ישראלי בביירות, הוא בשיר ג’מאייל. אז, כמו היום, זו מערכה פוליטית קשה לנשיאות, במדינה שבה הפוליטיקה היא בלתי הגיונית. היה צורך לשכנע אפילו את הצירים הנוצריים לתמוך בג’מאייל, ועלתה השאלה האם נשיא לבנון לשעבר, הפוליטיקאי האגדי, כמיל שמעון יתמוך בו, הדבר לא היה ברור.
שמעון היה נשיא לבנון בשנים 1952-1958, שנים גורליות ללבנון, ונותר מנהיג וראש מיליציה. למיליציה שלו קראו “הנמרים” ומרכזה היה במקור הכפר דאמור, דרומית לביירות, ולאחר מכן, בעקבות טבח קשה שביצעו נגדה לוחמים פלסטיניים, בביירות עצמה.
בעודי נמצא בביירות כשליח של גלי צה”ל, החלטתי יום אחד לצאת לעומק ביירות, ולראיין אותו, לצורך המאבק על הנשיאות. ביקשתי מידידי יותם, גם הוא כתב של גלי צה”ל, להתלוות אלי, נטלנו טנדר צה”לי, פרקתי את לוחיות הרישוי שלו (סליחה צה”ל, לא נגרם כל נזק) ובכך הוא הפך לרכב לבנוני (איש לא טרח אז לבדוק עניינים כאלה בעיצומה של מלחמת האזרחים) ויצאנו לדרך. איך נגיע? שאל יותם, אתה מכיר את הדרך? הוא בכלל יסכים להיפגש איתנו? אמרתי לו שלא ידאג, ויצאנו.
ירדנו מן ההרים במזרח ביירות למטה, למרכז העיר, לשכונת אשרפייה הנוצרית. בדרך ראינו צעיר לבוש במדים של מיליצית הפלנגות הנוצרית-מארונית, ושאלנו אותו אם הוא מכיר את משרדו של הנשיא כמיל שמעון (בלבנון נשיא נושא בתואר לכל ימי חייו). הגענו למקום יחד איתו, והוא הסתלק, לא לפני שאמר לנו כמה הוא מעריץ את ישראל.
זה היה משרד בקומת הקרקע, וכתוב מעליו: משרדו של כבוד הנשיא כמיל שמעון. פתחנו את הדלת, ובפנים ישבה מזכירה, ששמה היה, עד היום אני זוכר, מאי.
הצגתי את עצמי, ושאלתי אם אפשר לראיין את כבוד הנשיא.
“כבוד הנשיא איננו”, אמרה, כשהיא מרימה את עיניה מעל מכונת כתיבה גדולה, “אבל הוא צריך להגיע תוך חצי שעה. אתם יכולים להיכנס למשרד, ולחכות לו בפנים”, וחזרה להדפיס.
משמאל היתה דלת הזזה סגורה, בעלת שתי כנפיים. פתחתי אותה, וניגלה משרד. נכנסנו פנימה, והיא סגרה את הדלת, והמשיכה להדפיס.
לאחר כמה דקות אני שומע צעקות מקפיאות דם מן העבר השני של דלת ההזזה, וירי באש אוטומאטית, ממש מטר מאיתנו. שמענו את המזכירה, מאי, זועקת בצעקות נוראיות, ויריות נשמעות בחדר הסמוך.
פניתי ליותם ואמרתי לו: זהו זה. אנחנו לבד בביירות, בחדר הסמוך יורים בעיצומה של מלחמת האזרחים, וכנראה שנסיים כאן את חיינו הקצרים (אני הייתי כבן 20). לפתע הצעקות והיריות נפסקו לרגע.
בהיסוס ובאיטיות פתחתי את דלת ההזזה, ומה אני רואה?
המזכירה מאי עומדת על שולחן הכתיבה, ושוב זועקת, וכמה לוחמים במדים ממיליצית הנמרים, יורים באש אוטומאטית לעבר חולדה ענקית, שהתרוצצה שם בין הרגליים!
כמה זה היה משעשע, מפחיד ומוזר, וכל הרגשות ביחד. זו היתה ביירות, שבה הכל היה זול, במיוחד חיי אדם.
לאחר כרבע שעה הגיע כבוד הנשיא, ואנו התאוששנו בינתיים מן החוויה הטראומתית. קיימתי את הראיון המוקלט עם כמיל שמעון (הקלטת עדיין אצלי), ואני עדיין זוכר, שהוא שאל אותי בחביבות רבה: באיזה שפה אתה רוצה שנקיים את הראיון? ערבית, צרפתית, אנגלית, גרמנית או תורכית?
הראיון היה בערבית, אך עד היום אני זוכר שהמשפט הזה אתגר אותי, ולימים דחף אותי ללמוד שש שפות.
ולבסוף, מתוך כבוד אל קליאו, אילת ההיסטוריה, ביקשתי להצטלם עימו. והנה, הצילום כאן למעלה, באותה לישכה, בה אירע הכל.
בדיוק כמו אז, גם היום, שרויה לבנון במשבר פוליטי עמוק, בשל חוסר היכולת לבחור נשיא חדש. הרוב האנטי-סורי רוצה מועמד מטעמו, והאופוזיציה, הפרו-סורית, המונהגת על ידי חיזבאללה, בולמת מועמד שכזה. כיוון שהחוקה מחייבת קוורום של שני שלישים מחברי הפרלמנט, שיגיע לישיבת הבחירה של הנשיא המיועד (בלבנון הנשיא נבחר על ידי הפרלמנט), החרימו צירי חיזבאללה כבר חמש פעמים את הישיבה, ולכן אין רוב כזה, ואין סמכות לבחור נשיא בכלל. כיום אין עוד נשיא בלבנון, לאחר שהאחרון, אמיל לחוד, הפרו-סורי, סיים את הקדנציה שלו, ופרש.
הלבנונים, מומחים גדולים בכללים הנסתרים של המזרח התיכון הלכו לאיבוד, עד שלפני יומיים נמצא הפתרון הגואל. ואכן, ביום ששי השבוע, ייבחר, להערכתי, נשיא חדש בלבנון, הוא מפקד הצבא מישל סלימאן, בעודו במדים!
מה הפתרון, ומה הלקח לגבינו? במקום בו אין אפשרות לפתרון, כמו בסכסוך שלנו, יש לחפש את המעקף, ובלבנון הוא נמצא בדמות מפקד הצבא המארוני, כמובן.
החוקה הלבנונית אוסרת שאיש צבא ישמש כנשיא, אך הם ישנו את החוקה, ובאותו מעמד יבחרו בו כנשיא. המעקף הוא לא לבחור פוליטיקאי מזוהה, אלא לכאורה איש ניטרלי, איש צבא, שאפשר להזדהות איתו מכל כיווני הקשת. זוהי אמנות המעקף. אתם לא פותרים, אתם עוקפים, אם זה בפתרון זמני, אם זה בדחיה, ואם זה בהסדר.
אתם מבינים? אם יש מכשול באיזור שלנו, לא מתיימרים לפתור אותו, כי המשמעות היא פיצוץ. עוקפים אותו, וכך מנטרלים אותו.
מדוע אני בטוח שהוא ייבחר, אלא אם כן תקרה התפתחות בלתי צפויה? שכן גם הקואליציה (“כוח 14 במרץ”) וגם חיזבאללה הודיעו כבר שהם תומכים במועמדותו. זו בשורה לא רעה מבחינת ישאל, שכן סלימאן אינו מזוהה עם סוריה, והההיפך הוא עמד בראש הדיכוי המוצלח של תומכי סוריה בצפון לבנון, במחנה הפליטים הפלסטיני נאהר אלבארד. משמעות הדבר שסלימאן יהיה מחוייב לסדר החדש שנוצר בדרום לבנון, שכן הוא עצמו בנה את פריסת חיילי צבא לבנון מדרום לליטאני, ועליו גאוותו. משמעות הדבר שנסראללה מבין את מגבלות כוחו בלבנון שלאחר המלחמה, עוד הוכחה שהוא עצמו יודע – שלא ניצח.
