מה קורה כאשר רשימה ערבית מתכוונת לרוץ לכנסת, ובמצע שלה יש שלילה של עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית?
לא, אין מדובר בבל”ד בת זמננו, אלא בתנועת האם “הרוחנית” שלה, תנועת “אלארד'” (“האדמה”), אלא שאז בית המשפט העליון היה שונה, עם דור נפילים כשופטים, אשר לא פחדו לאמר את דעתם בגאווה, בלי ללכת סחור-סחור כמו היום. הם הבינו שגם לדמוקרטיה יש זכויות, וכי מובן שהיא צריכה קודם כל להגן על עצמה מפני מבקשי רעתה, ולכן התוצאה היתה שונה לגמרי מזו שפסקו בני הדור הזה. ומה קרה עם חברי תנועת אלארד’ עם השנים? ואיזה לקח נלמד אנחנו מן ההשתלשלות הזו? ואיפה עזמי בשארה בתמונה?
בין השנים 1959-1965 פעלה בארץ קבוצה לאומנית של ערביי ישראל, שכינתה את עצמה “אלארד'”. הרעיון שלה היה חדשני אז: להילחם במדינה היהודית באמצעות בג”ץ. הם ביקשו להתאגד כגוף פוליטי, ואחר כך גם לרוץ לכנסת כמפלגה. במצע שלהם לא הכירו בקיומה של ישראל כמדינה יהודית, וביקשו לבטל את זהותה זו.
בראש התנועה עמדו בעיקר ערבים נוצרים, והדבר אינו שונה בהרבה מן המצב כיום: חביב קהווג’י, וסברי ג’רייס. כן היו חברים בה צאלח בראנסי, עלי ראפע, מוחמד עבד אלחמיד מיעארי ומנצור קרדוש. בשורה של בג'”צים, שכל תלמיד משפטים לומד (פס”ד ירדור וקרדוש הנודעים) ביקשו להתמודד לכנסת, בחסות הדמוקרטיה הישראלית, כאשר מטרתם להביא בעצם לכליונה של המדינה כמדינה יהודית וציונית.
בהרכב ערעור הבחירות ישבו אז שלושה ענקים, שלא קמו כמותם בדורות שיבואו אחריהם: הנשיא שמעון אגרנט, השופט יואל זוסמן והשופט חיים כהן.
בהסתמך על אחד השופטים הדגולים של בית המשפט העליון (ואחד המוערכים עלי במיוחד), השופט אלפרד ויתקון, קבע בית המשפט העליון, ואת המילים האלה צריכים לחקוק גם על לוח ליבם של השופטים בני זמננו:
“חופש ההתאגדות הוא מעיקרי המשטרה הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח. חלילה לנו לשלול זכות זו ולפסול אגודה בשל כך בלבד, שמטרתה או אחת ממטרותיה היא לשאוף לשינוי המצב החוקי הקיים במדינה. .. אך שום משטר חופשי לא ייתן ידו והכרתו לתנועה החותרת תחת אותו משטר עצמו… לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדיבור, העיתונות וההתאגדות, שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל את פעילותן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימר לא ישכח את הלקח”.
(ע”ב 1/65 ירדור נ’ יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ”ד יט(3), 365).
רשימת אלארד’ לא הורשתה לרוץ לכנסת, היא הפכה להתאגדות בלתי חוקית, וחלק מחבריה חתמו על הסכמים בשנות הששים עם השב”כ לעזוב את הארץ, וכדי לא לחזור לעולם.
היום, הרכב בית המשפט העליון שונה, לכאורה נאור יותר. תחת פיקודו של השופט אהרון ברק הגישה השתנתה, ושורה של מפלגות ערביות קיבלה היתר להיכנס לכנסת, כאשר במוצהר הן מעונינות לבטל את ישראל כמדינה יהודית. בראש הרשימות הללו נמצאת בל”ד, ובראשה הערבי (הנוצרי) ד”ר עזמי בשארה.
מה קרה עם השנים לבכירי אלארד’? לאן לקחה אותם ההיסטוריה? מדהים עד כמה סיפורם דומה לזה של בשארה.
סברי ג’רייס וחביב קהווג’י חתמו הסכם עם השב”כ שלא יחזרו לישראל לעולם (הסכם שישראל ויתרה עליו בהמשך עבור הראשון). סברי ג’ירייס גורש, והצטרף מייד לשורות אש”ף בביירות. החל מסוף שנות השבעים עמד בראש מכון המחקרים המפורסם של אש”ף בבירה הלבנונית, אשר נתפס על ידי צה”ל באוגוסט 1982 והועבר לארץ לבדיקה, עד שהוחזר עם עסקת חילופי האסירים עם פתח. עם הזמן, לאחר שאישתו נהרגה בהתפוצצות מכונית תופת בביירות, עקר לקפריסין, ומשם הפעיל את מכון המחקרים. עם הגעת יאסר ערפאת לשטחים הוא חזר איתו, והוא מתגורר כיום מחדש בכפרו, פאסוטה, שבגליל, עד כמה שידוע לי, למרות התחייבותו בפני השב”כ.
חביב קהווג’י גורש בשנת 1968, ושימש כסוכן של המודיעין הסורי (“המשרד השני”), ובמסגרת זו הפעיל את רשת הריגול היהודית-ערבית בארץ, אשר נחשפה בשנת 1972 (בין פעיליה היה אודי אדיב, מגן שמואל). הוא מתגורר כיום בדמשק, ופעיל בעניין הפלסטיני האנטי ישראלי.
האם ההיסטוריה חזרה על עצמה, וגם ממשיך דרכם ההיסטורי של ג’רייס וקהווג’י, כמי שפעלו נגד זהותה של ישראל כמדינה יהודית וציונית, עזמי בשארה, מצא את אותו גורל כמותם?
ואולי הלקח מפרשת בשארה הוא עבורנו, לזכור שוב את הוראתם של בכירי בית המשפט העליון לדורות הבאים? האין זו תזכורת עבורנו מאבותינו המשפטיים שלא ניקח את הדמוקרטיה ואת קיומה של ישראל כמובן מאליו? אכן. זו דרישת שלום מן ההיסטוריה, שאין להתעלם ממנה. ואני חוזר:
“שום משטר חופשי לא ייתן ידו והכרתו לתנועה, החותרת תחת אותו משטר עצמו.”
