מאת ד”ר גיא בכור
כוחו של טרור:
באיספהאן של סוף המאה ה-11 ניזאם אל-מולכ, הוזיר הגדול של הסולטאן האדיר, שליט האימפריה האסלאמית מאלכ שאה, החל להבחין בתופעה מאיימת ומדאיגה:
בצפון פרס חיה כת קטנה שנקראה ניזארֶ-אסמאעילי (שיעים), שפירשה את הקוראן עם גוון מיסטי. מנהיגם הכריזמטי, חַסַנֵ-סבָאח, ,1050-1124 יליד העיר קום, גייס אלפי תומכים, שהביעו שבועת אמונים לכת. הבעיה היתה שאי אפשר לדעת מי היו נאמנים אלה, שכן הם הסתירו את השתייכותם, ושמרו אותה בסודיות רבה ובקנאות.
לאט לאט השתלטו האיסמאעילים על מצודות בצפון פרס, בעיקר מצודת אלמות המיתולוגית, והקימו שם מעין מדינה משלהם, בתוך האימפריה. בשנת 1092 הוזיר המודאג שיכנע את הסולטאן לשלוח לשם צבא, כדי לחסל את התופעה. אלא שהמצודות היו מוגנות וחזקות, האוכלוסיה המקומית אהדה את האיסמאעילים, והמלחמה נתקעה במשך חודשים ארוכים ללא תוצאה.
יום אחד, כאשר הוזיר הגדול היה בדרכו מאיספהאן לבגדאד, דרוויש צופי (מיסטי) התקרב לאפיריון עליו נישא, שלף פגיון, ודקר אותו למוות הישר בליבו. הדוקר התברר כרוצח אסמאעילי, שהתחפש לדרוויש שליו, והוא הודה לפני שנתלה שחסנֶ-סבאח בעצמו שלח אותו.
1 המימד הפסיכולוגי המסוכן: הפילוסוף המדיני היהודי-צרפתי ריימון ארון הגדיר פעם את הטרור כ”מעשה אלים שהשלכותיו הפסיכולוגיות עולות על אלה המעשיות”, ואכן, בטרור (מילולית: חרדה) אין סופרים את מספר האנשים שנהרגו, אלא את מספר האנשים שנכנסו לחרדה כתוצאה ממנו. כך עלול לקרות שקבוצה קטנה של אנשים, עם כמות פגיעות מצומצמת, יכולה להפיץ חוסר ביטחון וחוסר ודאות במדינה שלמה.
הטרוריסטים מסתפקים בדרדור של אבן, אך היא עלולה להפוך לכדור שלג ענק. כיצד?
ראשונים מושפעים החלשים, המציפים את סביבתם בשמועות ובחרדות, שמחלחלות לכולם. החזקים יגיבו בזעם ובאלימות על מסע הטרור, אך זה רק מוכיח עד כמה הם מושפעים מן הפאניקה שנוצרה. במקום להגיב אסטרטגית, הם מגלים חולשה, לא עוצמה. וכך הטרור הולך ומכפיל את עוצמתו באמצעות המותקפים דווקא.
2 הדמיון ומוטיב החרדה: במצב כזה הדמיון של כל אחד מתחיל להריץ תסריטים ואיומים, החרדה הציבורית מתעצמת, והמחבלים נראים אימתניים יותר, כמי שלכאורה אורבים בכל פינה ופינה במדינה כולה. הם נתפסים כבעלי עוצמה אדירה, ועוצמתו הנפשית של הטרור מוכפלת ומועצמת.
שמועות, פרנויה וזריעת ספקות, אלה מתפשטות במהירות, וכך הופכים הדמיון והרגשות שלנו לסייעני הטרור המוצלחים ביותר. אפילו רצון נחוש וחזק עלול להיות מוכרע בפסיכוזת ההמונים.
איך יודעים שמישהו נמצא בפאניקה חרדתית כזו? כאשר המחשבות הלא הגיוניות שהוא מריץ בראשו בלתי ניתנות לעצירה, והן מפריעות לו בתפקוד היומיומי. אפילו התפקוד הזה אינו בולם את המחשבות הרעות, וזהו טרור.
רצח הוזיר לווה בתוך מספר שבועות במות הסולטאן עצמו, מסיבות טבעיות. בהעדר הוזיר, הממלכה נקלעה לזעזועים שנמשכו כמה שנים. וכך, ברצח אחד גרמו האיסמאעילים לזעזוע של האימפריה האדירה כולה. אלא שאז התברר דבר מדאיג עוד יותר: הרצח לא היה חד פעמי, אלא תוצאה של מדיניות מחושבת של האסמאעילים. במשך השנים הבאות בכירים של הסולטאן החדש, מוחמד טפר, נרצחו באותה שיטה טכסית-פולחנית, כאשר מחסל מחופש פרץ מן ההמון, ודקר אותם בפגיון לעיני כל.
לעיתים המחוסל היה ישן במיטתו, כאשר האיסמאעילים חדרו אל תוך צוות ביתו, ורצחו אותו.
3 התוצאה: קבוצה שנקלעת לפאניקה מעין זו, אפילו דחיפה קלה עלולה להפיל אותה לבסוף, ואם מנהיגי הקבוצה הזו שוקעים באמבטיית הרגשות, או על ידי כניעה או בהתקפת-נגד נזעמת, מסע הטרור הוכתר בניצחון.
זו שיטת העבודה של דאעש: יצירת אימה על ידי הוצאות להורג מצולמות, כך שרצון הלחימה של אויביו משותק מאימה, והניצחון אז קל. ואכן, כמעט אף אחד לא ממש מעז להילחם בדאעש, לפחות עד עכשיו, עד כדי כך קמפיין הטרור של “המדינה האסלאמית” הצליח.
4 ממה אנשים חרדים? קודם כל מחוסר ודאות. טרור “יעיל” אינו רציף, מדויק סידרתי או צפוי. הוא בלתי צפוי, ובמצב של חוסר ודאות הריק מעורר את התפרצות הרגש. בזמן מלחמת העולם השניה פסיכולוגים שמו לב שכאשר הפצצות הגרמנים על לונדון היו קבועות, ובמידה מסוימת סדירות, תושבי העיר התרגלו לסוג של אפטיה. הם התרגלו לרעש ולקטל. אך כאשר ההפצצות היו לא סדירות, מפעם לפעם, הפחד הפך לטרור, ואי הודאות גדלה.
כך כולנו: מקננת בנו חרדה לפני איזו הופעה גדולה, ואנחנו מריצים במוחנו תסריטי חרדה וכישלון, אך כשהאירוע מתחיל, מתפוגגת החרדה, משום שאי-הודאות הופכת בשלב הזה לוודאות.
דקירתו המוצלחת של הוזיר הגדול, ניזאם אל-מולכ (כאן בתמונה), הפכה למיתולוגית. בהמשך הסרטון: קיברו של ניזאם אל-מולכ באיספהאן:
5 כך, באמצעות מעט מחבלים, הטרור יכול להפוך לאסטרטגיה, לא רק טקטיקה: לשתק את רצון היריב ולהרוס את יכולתו לחשוב ישר. כך נוצרת שרשרת הרסנית של תגובות: פיגועים המלווים בפרסום גדול, כאשר המבצעים מתוארים כגיבורים, זה מגביר את הרדיקליזציה, יוצר תגובת נגד, עוד רדיקליזציה, עוד תגובות נגד, עד שהמעגל כולו קורס. כך קבוצה קטנה מקבלת עוצמה לא פרופורציונלית.
חברה שלמה עלולה להיהפך לבת ערובה לקומץ מחבלים נחושים, המוכנים למות. האם הם ישלטו בה, או היא בהם?
פאניקה פרצה באימפריה, שכן אי אפשר היה לדעת מיהו איסמאעילי, ומי הבא בתור לחיסולים. שרים, בכירים, מושלים ובני האליטה השלטת החלו לנוע תחת שמירה כבדה ועוצר הוטל, דבר שגרם התמרמרות כבדה לאוכלוסיה, שתמכה עכשיו עוד יותר באיסמאעילים. וכל העת הרציחות נמשכו, אך הפעם בזהירות מחושבת. כמה שנים ללא רצח, ואז, בתוך שבוע אחד, פעמיים.
לאט לאט החלה הכת הקנאית להשתלט על מוחות הבכירים והאוכלוסיה, שדיברה ללא הרף על הפגיון הבא, והפחד אפף את כולם.
בשנת 1120 הסולטאן החדש סנג’אר, החליט לנקוט פעולה, לשגר צבא אדיר, לכבוש את מצודות האיסמאעילים, ולחסל את הפאניקה בממלכתו. הוא החליט למגן את עצמו, שינה את מיקומו בלילות, וביצר את ביתו, כהכנה לקרב המכריע. הפעם היה זה חסנֵ-סבאח שנראה מודאג. הוא שיגר שליח אחר שליח אל הסולטאן, להידבר כדי לשים סוף לרציחות, אך הסולטאן דחה אותם על הסף.
זמן קצר לפני תחילת הקרב התעורר הסולטאן בבוקר, וגילה לאימתו פגיון נעוץ במיטה, ממש ליד החזה שלו. איך הגיע הפגיון אל תוך מיטתו? מה משמעות הדבר? ככל שחשב על כך, כך החל לרעוד מאימה, שכן זה היה מסר ברור. הוא לא סיפר על כך לאיש, למי יספר? אפילו נשותיו הן חשודות. באותו יום הוא נשבר. בערב הוא קיבל איגרת מסבאח בעצמו ובה נכתב: “האם לא איחלתי לסולטאן בריאות? הפגיון הזה, שהיה נעוץ בקרש המיטה, יכול היה להיות נעוץ בחזהו הענוג של הסולטאן”.
6 לתקשורת האלקטרונית יש חשיבות עצומה בהפצת וירוס החרדה למליוני אנשים, כך שפיגוע דקירה משועתק למליוני בתים, והופך בכך למליוני דקירות. די במראות המצולמים כדי להפיץ את החרדה המניעה תהליכים הרסניים, אך התקשורת הזו משדרת את המראות שוב ושוב ושוב, ברצף שהשפעתו הפסיכולוגית חמורה.
גרוע מזה, במיוחד בישראל המדיה האלקטרונית פותחת שידורים חיים, אולפנים פתוחים, גלים פתוחים ומה לא, כך שגם הסביבה של הפיגוע מגיעה לכל בית, השמועות, הקולות, הירי וחולשות האנוש. כך האפקט הפסיכולוגי מועצם עוד יותר, וזו בדיוק מטרתו של הטרור.
בארצות הברית יש כללים ברורים לכולם בכל נוגע לכיסוי פיגועים המוניים, ורואים זאת היטב בפיגועי הירי המתרחשים שם בתדירות גבוהה: אין שידורים חיים, הצילומים הם מרחוק, בדיעבד, לאחר שהאירוע מסתיים, ובדרך כלל בצילומי סטילס מבוקרים היטב. כך מדווחים, אך מעקרים ככל האפשר את מוטיב יצירת החרדה, שאין בו צורך. אך התקשורת הממוסדת בישראל מעוניינת, במשתמע, במרכיב החרדה, ברצותה להניע תהליכים פוליטיים, אותם היא רואה כרצויים לה. הטרור של המחבלים מתחבר לאג’נדות שלה, ולהעצמת הטרור.
בפיגועי 11 בספטמבר 2001 נהרגו כ- 3,000 איש בארה”ב, אך בתקשורת שם לא נראה אפילו כתם דם אחד, בוודאי לא גופות או היסטריה. נקל לשער איך היתה מכסה אירוע כזה, חלילה, התקשורת בישראל.
הטרור בירושלים – מודל 2014, מה קרה אז?
7 כדי לנצח טרור, יש חובה לעצור או לנטרל את המרכיב הפסיכולוגי; לתאר את מעשה הפיגוע, אך תוך מיזעור השלכותיו הפסיכולוגיות. כיצד עושים זאת? עם קור רוח. קור הרוח הוא קו ההגנה האחרון בפני אנרכיה. שליטת המוח ברגש היא המפתח להצלחה.
יש לזכור ולהזכיר תמיד לעצמנו ולסביבתנו, שהטרור הינו פעולה מתוך חולשה. אם היה חזק, היה פועל בדרכים צבאיות אחרות. למה דומה הדבר? להתנהלויות בתוך המשפחה, למשל עם ילדים מתבגרים.
אנשים המוצאים עצמם חלשים וחסרי כוח, דווקא הם נוטים להתפרצויות זעם ולהתנהגות לא הגיונית, כשכל סביבתם המשפחתית בלחץ, מתי תגיע ההתפרצות הבאה. כן, גם ילדים יכולים להטיל טרור בביתם, וחלק מההורים מוותרים. בשביל מה להם להילחם כל הזמן? אחרים מגיבים בתגובות זעם על הזעם.
התפרצות כזו יכולה לתת תחושה של כוח, אך כאמור היא מסתירה את האמת: זו חולשה גדולה וחוסר ביטחון עצמי. תגובת זעם כוחנית של ההורה משחקת לידי הטרור, היא יוצרת תוהו ובוהו, ומושכת את תשומת הלב שהצעיר מעוניין לעורר.
במילים אחרות: לוותר זה לא טוב, וגם להגיב בהתפרצות זה לא טוב. הדרך הנכונה היא להגיב בקור רוח וברוגע, משום שקור רוח הוא הדבר האחרון שטיפוסים המפעילים טרור מצפים לו.
סנג’אר לא יכול היה עוד, הוא לא יכול היה להמשיך לחיות באימה. עדיף להידבר עם השד שבך, חשב. הוא החזיר את הצבא, וכרת שלום כפוי עם סבאח. הוא נאלץ להכיר בכוחה של הכת ובעצמאותה, בתוך המדינה שלו.
הרגש ניצח, חרדה ניצחה, וזאת בזכות פגיון אחד.
8 סיכול הפיגוע הבא: יש לעשות הכל כדי לסכל את הפיגוע הבא. יותר מכוח צבאי, יש צורך במודיעין יעיל, תוך חדירה לקווי האויב, למשל בהחדרת סוכנים או מציאת כאלה המתנגדים מבפנים לדרך הפעולה של האויב. אפשר להשתמש בפיתויים כספיים או בלחצים אחרים, אך חדירה אל מוחו, גם הדיגיטלי, של האויב היא מחויבת.
הסיכול הזה חייב להיעשות מאחורי הקלעים, משום שאז הוא מפחיד את הטרוריסטים הרבה יותר מאשר אם הוא גלוי ומגושם. יש להפעיל את טקטיקת החרדה חזרה אל אלה המפעילים אותה: הם ומשפחותיהם צריכים לפחד כל הזמן. זה אומר הכנת רשימה של מפעילים, משלחים ופעילי טרור פוטנציאליים, והפעלת לחץ בלתי נפסק, גם על המנהיגים הגלויים.
זה לא יתן את פירותיו תוך ימים, אך לאחר כמה שבועות, ואפילו כמה חודשים, התוצאות יגיעו: הטרור יגיע אל הטרוריסט.
9 בידוד הטרור והרעיון שמאחוריו: החולשה המרכזית של טרור היא חוסר הקשרים ההדוקים שלו עם הציבור הרחב, שרוצה חיים שקטים, או לבסיס כוח פוליטי. המבצעים בדרך כלל מבודדים, או אפשר לגרום להם להיות מבודדים, חיים במחבוא, ולכן הם נוטים לאבד קשר עם המציאות. הם מגזימים בכוחם, לעיתים יהירים, ולכן נוטים לטעויות. את הטעויות האלה צריך לתפוס. הניתוק שלהם מן הציבור מקשה עליהם לשמור על איזון, וחוסר האיזון שלהם הוא האיזון שלנו.
הדגשת הבידוד של הטרור, והניתוק שלו מבסיס כוח פוליטי – הם מרכיב חשוב בהצלחת כל אסטרטגיה נגדו. המציאות היא האויב המרכזי של הטרור נגד עצמו.
זה מחייב סבלנות של צייד, אך הטרף יפול לבסוף ברשת, דווקא בשל סערת הרגשות שלו.
זה אומר שיש לבודד את הטרור מן האוכלוסיה, לא להפוך את האוכלוסיה לחלק ממנו, ואם היא נוטה לתמוך בו, אז להציב מחירים הולכים ועולים בפני האוכלוסיה, שתבין את מחיר התמיכה. למשל: איום בהוצאת כמה שכונות מתחום העיר ירושלים, והעברתן אל “הרשות הפלסטינית”. זה יחסוך לנו הרבה מאוד כספים של הביטוח הלאומי.
לבידוד יש מרכיב מרכזי נוסף: המימון. יש חובה לייבש את המקורות הכספיים ואת המשאבים האחרים של הטרור, הרי מישהו תמיד מפעיל את מפעילי הסכינאות: אם אלה משלחים, חברי ארגונים, או מפעילי אתרי אינטרנט. טרור בלי משאבים כספיים הופך חלש יותר, ולכן גם פגיע יותר. חוסר משאבים כספיים עשוי לגרום לחוליות גישור בתוכו למריבות, ולשיתוף פעולה.
צריך להיות ברור שיש במקרה שלנו כספים הזורמים לירושלים: בין אם אלה מקטר, מטורקיה או מתנועות אסלאמיות קיצוניות בעולם כמו חיזב א-תחריר, שיש לו אוהדים מפקיסטן ועד צפון אפריקה.
יש חובה לאתר את העברות הכספים ולשים עליהן יד. זה נעשה באמצעים משפטיים, בנקאיים ואחרים, תוך שיתוף פעולה בין-בנקאי. יש מספיק חוקים נגד מימון של טרור, וניתן להיעזר לארגוני מודיעין מכל העולם.
עוד מרכיב של הבידוד: איבחון ארגוני המסיתים, והוצאתם אל מחוץ לחוק, ובעיקר “חיזב א-תחריר”, שכבשה בפועל את הר הבית.
עם השנים גדל כוחם של האיסמאעילים, הם החלו להתפשט, והגיעו עד לסוריה, תוך שהם ממשיכים בחיסולים, גל אחר גל. היו שקראו להם “חשישיון”, מהמילה חשיש, שכן בנחישותם להרוג נראו כמי שסוממו בחשיש, ומכאן המילה האירופית assassin, רוצחים. הטרור של הבודדים השתלם, האימה פעלה את פעולתה, האישית וההיסטורית.
10 ולבסוף, וגם זה חשוב מאוד: יש להשיג תמיכה פוליטית, אם רוצים להכריע את הטרור: פנימית ובינלאומית. לכאורה אנו הקורבנות, ולכן אמור להיות לנו יתרון, אך הזרמים הפלסטיניים ממהרים להציג את עצמם כקורבנות, כדי למשוך אליהם את התמיכה הבינלאומית. את הקרב התודעתי הבינלאומי הזה חייבים לנהל. זה ייקח שבועות וחודשים, אך אסור להרפות ממנו. תמיכה עולמית ובריתות עם מדינות אחרות, יבודדו את הטרור וייאשו אותו.
ברמה מקומית: למשל, מפגש רב משתתפים של ראש עיריית ירושלים עם המוכ’תרים של השכונות השונות. היחסים ביניהם טובים מאוד. הם יכולים לכונן משמר אזרחי משותף לשמור על הביטחון.
ברמה בינלאומית: ועידת פסגה של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עבדאללה מלך ירדן, שקיבל מאבו מאזן את הפיקדון לשמור על המקומות הקדושים בירושלים. גם כאן אפשר להקים סוג של משמר משותף לפיקוח, לפחות למראית עין, הרי אין לנו מה להסתיר. אבו מאזן שקוע עכשיו בשרידות משטרו, ספק אם יגיע, אך מפגש כזה יכול לעזור.
הוא לא ימגר את הטרור, הרי מי שמפעיל אותו הם ארגונים מסוכנים, הרוצים באנרכיה ובהפלת הרשות הפלסטינית, אך הוא לפחות יסייע בבידוד הטרור, ובגיוס סוג של דעת קהל ערבית נגדו. כבר כרגע יש קולות גם בירדן וגם במצרים נגד טרור הסכינים. לדוגמה, מה מזהיר את “הפלסטינים” השדרן המצרי הנודע אבראהים עיסא? “אתם לגמרי לבד”:
פעם המימסד הערבי הריע לטרור הפלסטיני, היום הוא מתרחק ממנו כמו מאש.
עיסא: “לפלסטינים, לערבים באופן כללי ולכל בעלי המצפון בעולם נמאס מהכיבוש הישראלי הברברי, שלא קרוב אפילו בסנטימטר אחד לאנושיות.
ועם זאת, מה שאנו רואים, במה שמתואר עכשיו כאינתיפאדה, מזכיר את טעויות העבר.
מה הסיפור הזה עם סכינים? אחד הולך ודוקר עם סכין ברחוב, ואומר אני עושה התנגדות (רזיסטאנס)?
עלינו ללמוד מטעויות העבר, עם כל חשיבותה של הבעיה הפלסטינית מבחינתנו: בהתחלה היינו כולנו מאושרים עם האבנים (אינתפ’ ראשונה), ואחר כך (בשניה) עם מעשי הרג ופיצוצי תופת, שגם את זה ראינו כ”התנגדות”.
אך מה שקרה וקורה עכשיו לא משרת את הבעיה הפלסט’, רק מכשיל אותה, וזורק את הפלסטינים לידי משת”פים, בוגדים, קבוצות מונופוליסטיות או לזרם האסלאמי, שאין לו דבר עם לאומיות.
שחושב שהעולם המוסלמי כולו, לא רק פלסטין, הוא המדינה שלו.
אם לא נכיר בטעויות שביצענו או שתמכנו בהן, זה אומר שלא למדנו דבר. פלסטין לא תשוחרר באמצעות דקירה בסכין של מתיישב או של ילד החוצה במעבר חצייה.
מדינות ערב במצב מחפיר, כולן במצב של מלחמת אזרחים אלה כנגד אלה, מפוצצים זה את זה. תדעו לכם, פלסטינים: אף אחד מהם לא יעזור לכם. הם נלחמים והורגים את עצמם. המדינות או הממשלות שאתם חושבים שיקומו לעזור לכם – הורגות את עצמן. הן לא יראו שום סולידריות איתכם; הם ישאירו אתכם לגמרי לבד”.
דברי ההסבר: מדד האיומים הביטחוניים על ישראל הינו מ- 1 עד 10.
1 – האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימאלי, לפי הדירוג הכללי הבא:
איום נמוך 1-4
איום בינוני 4-7
איום גבוה 7-10
פלסטינים, עזה וסיני, סכנת אנתיפאדה חדש 8 (ללא שינוי)
אמנם מדד האיומים הכללי נמוך, שכן הסכנות האיזוריות פחותות, אך מדד האיום הפסלטיני היה בחודש שעבר ברמה גבוהה מאוד של 8, וזו כבר רמה שצופה אלימות. וכך כתבנו בחודש עבר, שעוד היה שקט יחסית, תוך כדי הרמת ידיים ממש:
זמנים קשים ל”רשות הפלסטינית” ובכלל למערכת “הפלסטינית”: היא מזקינה ומתפרקת. ככל שאבו מאזן עסוק בהחלטות האו”ם הוירטואליות שלו, כך הוא מאבד עניין בשליטה ממשית בשטח. נכון הוא שמנגנוני הביטחון שלו נראים פה ושם במחנות הפליטים הנצחיים בשטחי A, אך האפקטיביות יורדת, כמו גם הרצון להקים איזו ישות מדינית ממשית. בפועל, אין היום כלכלה, אין פוליטיקה, אין יכולת להגיע לאיזשהו תהליך בחירות מוסכם, ואין סימני חיים בשטח. יש תחושה שבקרוב יהיו שינויים גדולים, כנראה לרע. יש ברשות הזו תחושת מיאוס מכולם, פתח מחמאס וההיפך, הציבור ממנהיגיו, והמנהיגים מהעולם הערבי, שנטש אותם. כך זה לא יוכל להימשך עוד הרבה זמן.
זה כמובן מעלה את הסיכון הביטחוני מהרשות הזו, שזמנה הולך ותם.
תהליך דומה עובר על רצועת עזה, שנאלצת להתמודד עם עליית כוחה של “המדינה האסלאמית” בנוסף לכל הצרות. אם היו יכולים, מאות אלפים היו בורחים מן הרצועה דרך הים לאירופה. מה שאומר שזהו אינטרס שלנו שיהיה להם מוצא חד סיטרי כזה, ובוודאי לא אינטרס של אירופה.
מספר הפיגועים ממשיך ועולה, ככל שהפתח וחמאס עושים שימוש מניפולטיבי באלאקצא, כדי לשחרר את הקיטור החוצה, ולא פנימה. יד קלה של צה”ל ומערכת הביטחון במשך חודשים ארוכים תרמה גם היא לתחושה שמותר הכל כנגד היהודים. לדוגמה, באופן קבוע מסיתים ומניפים את דגלי דאעש וחמאס על הר הבית. אך כל אחד שעולה ויורד משם, עובר דרך נקודת ביקורת של צה”ל. מדוע אין מעצרים של המעורבים בפעולות האלה? איך ציפה מישהו שתהיה הרתעה?
מדינות זרות מעורבות בהסתה ובלחימה היומית כנגד צה”ל ומערכת הביטחון: קטר, טורקיה וסעודיה.
לצערנו, לפנינו שיא מצטבר של אלימות, כאשר השב”כ אינו סופר ידויי אבנים כפעולות טרור. אם היה נוהג כך, גרף האלימות היה מזנק מאוד. זו נקודת עניות למערכת הביטחון, שעכשיו צריכה לשנס מותניים ולעבוד. להחזיר מחסומים, לסגור צירים, לעצור, להטיל קנסות, להציב מארבים (בעיקר בקילומטר המאויים של הרכבת הקלה) ולהחזיר את ההרתעה והפחד. חבל שהמערכת הזו חיתה בשנים האחרונות באשליות פוליטיות בסגנון ההבל של “שומרי הסף”.
אם הם מועלים בתפקידם לשמור על הסף, מי ישמור עליו?
עד כאן הנוסח של החודש שעבר. לזה נוסיף שהרשות הפלסטינית פוחדת פחד עמוק מהתקוממות גדולה, מחשש שתופל, ולכן היא שותפה במאבק לבלום אותה, תוך כדי צבירת לגיטימציה באמצעות הסתה. גם חמאס פוחד מפרץ אלימות גדול מידי, שיסבך אותו בעזה, ולכן אינו משגר טילים.
בנוסף, אין ל”פלסטינים” מספיק כוח אדם צעיר לגל של אלפים ועשרות אלפים, כמו שראינו לפני עשורים, ולכן גל האלימות מתקשה להתרומם. יש דקירות, אך אין התלהבות ציבורית מכך.
חמאס רוצה להשתלט על יו”ש, ופתח רוצה להתשתלט על עזה, ולכן בשלב כלשהו הם יפתחו בעימות מזויין ביניהם. זה כבר היה קורה מזמן, אך ישראל חוצצת בין שתי הממלכות הפלסטיניות האלה, למזלן. אך המתח בין שתי המחנות האלה הולך וגואה. הנסיון ההיסטורי מלמד שכל ה”התקוממויות” נגד יהודים, הסתיימו בחיסולי חשבונות פנימיים.
חיזבאללה, טרור הציר השיעי 5.4 (5.5 בחודש שעבר)
הארגון השיעי, שפעם הגדיר את עצמו דרכנו, שקוע עד צוארו בתוך סוריה, כאשר הוא נלחם יחד עם צבא אסד להשתלט על כפרים באיזור צפון מערב סוריה, כלומר מחוזות חומס, אידליב וחאלב. הדבר מתאפשר רק בשל העזרה האווירית הרוסית, שהצילה למעשה את הציר הזה מקריסה. אך עדיין מוקדם לקבוע האם המתקפה מצליחה, שכן לחיזבאללה יש מאות הרוגים, כולל מפקדים בכירים מאוד. עם הרוסים ובלעדיהם, מלחמת ההתשה שם נמשכת, ומרתקת את ארגונו האומלל של נסראללה. הסונים לא מראים סימני ויתור או שבירה, והם מרכזים שם עוד ועוד לוחמים.
איראן, סוריה, 4.3 (ללא שינוי)
כדאי לשים לב לרמת הסיכון הנמוכה משני אלה, כחצי מרמת הסיכון מן ה”פלסטינים”, אך בחישוב המתמטי של המדד המשקל שניתן לאיום איראני או סורי גבוה חשבונאית מזה הפלסטיני, שאינו קיומי.
איראן אישרה את הסכם הגרעין, אך מצבה הכלכלי מדאיג מאוד מבחינתה: מחירי הנפט עומדים על כ- 45 דולרים, ובמצב כזה אין כדאיות לפתח מחדש את בארות הנפט שלה. בנוסף, היא מוטרדת מאיום סוני מכמה כיוונים, בעיקר מעיראק, שם מתמקם דאעש ומאפגניסטן, שגם שם מתחזק דאעש, ולכן היא תומכת באויבו של דאעש, הטליבאן.
משטרו הכושל של אסד מתפלל שהמתקפה הצפונית שלו, ביחד עם הרוסים ומומחים איראנים, תצליח. בדרום סוריה, ליד הגבול שלנו, יש חיזוק איראני-חיזבאללה את הכוחות האחרונים של אסד שם, אך עדיין המורדים הסונים הג’יהאדיסטים הם הכוח העודף, גם לכל אורך הגבול שלנו. לפי שעה, הרוסים אינם פעילים באיזור שלנו.
לסיכום, מדד האיומים הביטחונים לחודש אוקטובר 2015 עומד על 5.3, ללא שינוי לעומת החודש הקודם. רמת האיום הפלסטינית ממשיכה להיות גבוהה, כפי שציינו גם בסיכום החודש שעבר, אך האיומים האיזוריים, שהם קיומיים, נמוכים מאוד.
