הצגה בגבול הצפון
מאת ד”ר גיא בכור
הַמולת מחנה האימונים של צבא לבנון היתה מעירה אותי כל בוקר בחמש ושלושים בדיוק. אז מפקדת צבא לבנון היתה משמיעה ברמקול אדיר וצורמני את ההמנון הלאומי. ההמנון מזכיר לדעתי את האופרה אאידה, לשיפוטכם.
השנה היא שנת 1982, ואני כתב צעיר של גלי צה”ל בביירות, לשם הייתי מגיע לשבוע כל חודש. כיוון שלגלי צה”ל לא היה בסיס קבוע בביירות, הפקענו לעצמנו חדר בארמון של נסיכה סעודית, שנמצא בשכונת יארזה, בהרים, בדיוק מעל לבסיס האימונים המרכזי של צבא לבנון. הנסיכה נמלטה לעומק העיר ביירות, עם כניסת צה”ל לאיזור מגוריה, ועל הבית השתלט צה”ל. הסיפור על הנסיכה הוא סיפור מרתק, ובעתיד אספרו. לאחוזה ההררית והיפה היתה טראסה עם נוף פנוראמי לעבר הים ושכונות ביירות, ומן הצד השני נוף פנוראמי ליערות ההר. אחד החדרים היה סולריום מקסים, שכולו פסיפסים, ובמרכזו מיזרקה קטנה.
כל בוקר היה ההמנון הלאומי מעורר את החיילים המסכנים של צבא לבנון, שמיד לאחר מכן החלו לרוץ ולהתאמן בהמולה רבה. בכניסה לבסיס האימונים הזה נמצא פסל גדול של האמיר הדרוזי המהולל פח’ר א- דין (1572-1635), כשהוא רוכב על סוסו במלוא תפארתו. הצטלמתי ליד הפסל, שכבר אינו קיים עוד, שכן הוא הופצץ. בתמונה למטה נראים חיילים סורים בדיוק במקום בו הצטלמתי, למרגלות הפסל.
הייתי מביט בחיילים הלבנונים המתאמנים, בעיצומה של מלחמת האזרחים, והבנתי את הטרגדיה של המדינה.
צבא לבנון, נדמה לי כעשר חטיבות אז, היה עדתי כמו ייתר המדינה. במילים אחרות, היתה חטיבה דרוזית שמוקמה באיזורים הדרוזים, חטיבה מרונית באיזורים המרונים, חטיבה סוני וכך הלאה. החיילים המתאמנים במחנה יארזה היו תמיד מאותה עדה. כלומר היה מסלול הכשרה דרוזי, מארוני וכך הלאה. כאשר פרצה מלחמת האזרחים באפריל 1975 קרס הצבא. כל חטיבה הצטרפה אל העדה שלה, וכך לא נשאר עוד צבא. ההשתייכות העדתית גברה על זו הממלכתית. זה היה סופה של המדינה.
בהסכמי טאיף שסיימו את מלחמת האזרחים ב 1989 הוחלט לשנות את הרכב הצבא. כל חטיבה הוקמה מבני כל העדות, וכל חטיבה משנה כל 3-4 שנים את מיקומה הגיאוגרפי, כך שלא תהיה עוד נאמנות עדתית או גיאוגפרית. לראשונה פגשו דרוזים נוצרים, סונים ובני ייתר העדות. השיטה הזו עובדת. אגב, זו הסיבה המרכזית מדוע הלבנונית התנגדו הלבנונים לשילוב צד”ל בצבאם, שכן הוא היה עדתי וגיאוגרפי, וחששם היה שבכך ימוטט את ההישג הגדול של סיום מלחמתה אזרחים.
צבא לבנון, לראשונה מאז שנות הששים, התפרס בעקבות המלחמה האחרונה בדרום לבנון, ויש לו תיאום מצויין עם יוניפי”ל ואיתנו. 15,000 חיילים לבנונים, בני כל העדות, שעשו טירונות ביחד, ולא לחוד. זה טוב. הצבא הזה עובד בדרום לבנון היטב, וזה מאוד מדאיג את חיזבאללה. הוא מפריד כיום באופן מלא בין חיזבאללה לבין הגבול שלנו.
צבא לבנון נלחם מעל לחודשיים בכוחות האסלאמיים הפרו-סוריים במחנה הפליטים הפלסטיני נאהר אלבארד בצפון המדינה הקטנה. קשה לו, אך הוא אינו מוותר. הוא לקראת הכרעה, וזה מחזק מאוד את הביטחון העצמי שלו. הלבנונים גילו שהם יכולים. זה טוב. אגב, בגלל שיטת הרוטציה, חיילים שנלחמו בנאהר אלבארד יוזזו אחר כך לדרום, וחוזר חלילה, דבר שמבטיח שהחיילים הלוחמים יגיעו גם לדרום.
אתמול קיבלה ממשלת לבנון תוכנית חדשה, לפריסת צבא לבנון לאורך הגבולות של המדינה עם סוריה, למניעת הברחות נשק. בשיתוף פעולה הדוק עם צבא גרמניה (גם הדנים עוזרים) נקנה ציוד חדשני לביקורת גבולות, ויש כוונה לפרוס אלפי חיילים לאורך הגבול. זה טוב. זה אומר שהזרימה החופשית של נשק לחיזבאללה או לכל גורם אחר תיבלם. אולי לא תיעצר במאה אחוזים, אך לראשונה אי פעם יהיה קו גבול ברור בין סוריה ללבנון, וכזכור סוריה אינה מכירה בריבונות הלבנונית באמת עד היום. זה טוב.
החיילים הללו יקראו “כוח משימה מיוחד“, והם יורכבו מחיילי הצבא הלבנוני, המוח’אבראת, המודיעין וכוחות לבטחון הפנים. לראשונה משקיע צבא לבנון הרבה מאוד עבודת מודיעין כדי לעקוב אחר נתיבי הברחת הנשק (והסמים). מאז ימי הגנראל זאהי בוסתאני, מפקד המודיעין המהולל של צבא לבנון בשנות הששים, לא הקדיש הצבא הזה עבודה רצינית למודיעין. זה משתנה עכשיו.
איני משלה את עצמי שצבא לבנון יעשה את העבודה בשבילנו. הוא עושה את זה בשביל עצמו. אך לראשונה יש זהות אינטרסים ברורה בין ישראל לממשלת לבנון, כשם שיש זהות כזו בינינו לבין צבא ירדן. גם שם עושה הצבא הירדני מאמץ גדול לשמירת הגבולות. עלינו לראות זאת כהתפתחות חשובה וטובה. האם זה יחזיק מעמד? קשה לצפות מדינה כמו לבנון. אך אילו תהליכים חיוביים, שחשוב שהעולם יחזק. לנו אסור באיסור חמור להתערב במצב. כל “סיוע” שלנו לממשלת לבנון או לצבא לבנון רק יחלישו אותם, ויציגו אותם כמשתפי פעולה. ועל זה היו אומרים ביארזה: וזאת הנחייה בפקודה!
חיילים סורים בכניסה למחנה צבא לבנון ביארזה, ביירות
יארזה, ביירות, אוגוסט 1982, בדיוק לפני רבע מאה.
הכניסה למחנה צבא לבנון. אני, בן 20.
עוד תמונה נדירה. לא להאמין,
אך היתה משטרה צבאית ביירות.
(ג’ומהור, על כביש ביירות-דמשק)
