אני מלך הסונים
גם סעודיה נגד איראן
מאת ד”ר גיא בכור
משהו גדול קורה במזרח התיכון “שלנו”, והוא אכן יותר ויותר שלנו: הסכסוך הישראלי ערבי הפך לשולי לעומת סכסוך הרבה יותר עמוק ואכזרי ממנו: הסכסוך הסוני-שיעי. מבחינתנו זוהי הזדמנות דרמטית. ישראל היא כבר לא “האחר” המוחלט. היא יכולה להיות גם בעל ברית; ברית חדשה.
ביום שני עשויה קליאו, אלת ההיסטוריה, לבקר אותנו שוב, לאחר שביקרה אותנו בימים האחרונים עם הפיכת עזה למדינת חמאס. נדירים מאד הם ביקוריה של קליאו, והנה אנו זוכים לשני ביקורים רצופים! אין זה דבר של מה בכך. אני רושם את ביקוריה של קליאו בפינקס קטן, ועל חלק מהם כבר כתבתי באתר שלנו. חייבים לזכור את ביקוריה, והלא קליאו היא סוף סוף בתה של מנימוסינה, אלת הזיכרון!
כל ביקור כזה טורף את הקלפים המזרח התיכוניים באופן מוחלט ומזיז מערכים גדולים.
המשטרים הערביים סביבנו רואים בדאגה רבה את התחזקות איראן והשיעים; הם ראו כיצד עיראק הסונית הפכה למדינה שיעית, וכיצד קו הגבול הסוני-שיעי התקרב אליהן. אך רק הרמת הראש של חיזבאללה, ובמיוחד הניצחון המוחלט של חמאס בעזה, נתנו להם להבין את מידת הסכנה לעצמם. עם חיזבאללה הם התחילו להבין את עוצמת הסכנה, אך עדיין לא התחילו לנוע. חמאס זה כבר אצלם בבית.
ביום שני, בשארם א-שייח, אנו עשויים לראות את היווצרותה של ברית חדשה, סונית-ישראלית, כמוה לא ראינו מעולם. יש היום כוונה ערבית אמיתית לגבש ברית כזו, שכן האש כבר הגיע אל תוך הבית שלהם.
מי בברית? מצרים-ירדן-אבו מאזן וישראל. זה הרובד הראשון. מאחורי הקלעים יש פוטנציאל לעוד שני שחקנים חשובים להצטרף, אך לא באופן בולט, והם סעודיה וממשלת לבנון בראשות פואד סניורה. זוהי ברית שיכולה להיות איתנה, שקמה קודם כל בגלל הרמת הראש השיעית, אך הזרז הסופי להקמתה יהיה חמאס, התומך באיראן, והקשור אל זרם “האחים המוסלמים”, המאיים בכל מדינה ערבית על המשטר. כאן כבר לא מדובר בשיעים. כאן כבר מדובר בסונים, שנפלו שבי בידי השיעים, וזה כבר ממש מסוכן למשטרים הללו.
כמה מוזר. זוהי ברית פוטנציאלית המבוססת על סיבות שליליות. פחד, נקמה ושינאה. האם היא יכולה להוליד גם משהו מועיל? התשובה היא חיובית, שכן הפחד, הנקמה ושינאה הם משותפים לחברי הברית, וכנגד אותם גורמים.
ברגע שיש ציר משותף, הרבה דברים הופכים לאפשריים. צבא ירדני ביו”ש, כפי שבנימין נתניהו הציע? אפשרי, ואפילו רצוי להגביר את מעורבות ירדן שם. צבא מצרי בעזה? אולי לא ישירות, אך מצרים תצטרך לקחת יותר ויותר אחריות על עזה. בודאי. למה לא?
הנשיא בוש, הזקוק להישג איזורי כמו אוויר לנשימה יוכל להציג את הברית הזו כהישג, וזהו אכן הישג. זוהי התרסה של המדינות המתונות באיזור, שאל מול הטירוף הרדיקלי השוטף אותנו, יש גם התארגנות נגדית, אחראית יותר, השואפת ליציבות, לא לכאוס. כבר כתבתי על כך בעבר. ברגע שהאמריקנים ירדו מתביעת הדמוקרטיה המזיקה שלהם, הכל חוזר להיות אפשרי.
אחד הגורמים שיעמדו על החרמת החמאס, בידודו, נידויו וסילוקו מכל פורום יהיו הפעם דווקא הפלסטינים. זוהי מהפכה. נגמרה מדיניות עצימת העינים של הפתח, פילבולי העינים, הדיבור הכפול והקריצה לכל עבר. לא עוד.
החמאס עשה טעות גדולה, ועל טעות כזו משלמים. הוא השתלט על מאה אחוז מן השטח ועל מאה אחוזים מן התודעה, ומחק לגמרי את פתח. לוחמיו עמדו בביתו של יאסר ערפאת בעזה וירקו לעיני מצלמות הטלויזיה על תמונותיו. הם גנבו את מדליית פרס נובל שלום שקיבל. הם דרכו ברגליהם על שולחן העבודה של אבו מאזן. במונחי הכבוד וההשפלה של המזרח התיכון אילו חטאים נוראיים, שעליהם משלמים. והחמאס כבר משלם, קודם כל בעובדה שלפתח נוצרה עילה לנקמה. פתח יעשה עכשיו הכל כדי לנקום, גם לחבור לישראל, למצרים או לירדן. הרצון לנקמה משנה את כללי המשחק. אך הוא גם מסוכן. קונפוציוס כבר אמר כי לפני שאדם יוצא למסע נקמה – עליו לחפור שני קברים. ברצונו לנקם עלול גם הפתח לבצע טעויות, ויש להיזהר מכך, שכן טעות של פתח עלולה לבוא על חשבוננו. זו עת לזהירות רבה מזעזועי בינים נוספים.
מעניין הוא משחקה של מצרים, זו אשר מרבים אצלנו לתקוף בימים האחרונים. אין זה משחק פשוט.
בחודשים האחרונים הנשיא מובארק מבצע גל טיהור ענק כנגד האסלאם הטרוריסטי והפוליטי בארצו, כולל שינוי החוקה, כך שלא יהיו עוד התאגדות פוליטיות על רקע דתי במדינה, ואילו דברים גדולים. כיצד הוא מעניק מעט לגיטימציה למהלכים האלה? בכך שהוא מעניק כבוד לאנשי חמאס והג’יהאד מעזה.
אלא שהניצחון הטוטאלי של פלג “האחים המוסלמים” והשתלטותו על עזה עשויים לשנות גם את החישובים המצריים, המוטרדים מאוד מאיראן, מעליית השיעים ומעליית האסלאם הפוליטי. כאן כבר מדובר על מדינת “האחים המוסלמים”, אשר תאיים ישירות גם על קאהיר וסיני. זו הזדמנות מצידה של ישראל, אך יהיה קשה לדרוש ממובארק לעשות זאת בפומבי. הדרישה הישראלית צריכה להיות לפעילות מצרים מודיעינית ובטחונית שקטה ורצינית בציר פילדלפי. והמצרים יכולים לעשות את בקלות.
המזרח התיכון הוא כלים שלובים. הענקתם משקל עודף לצד אחד, מייד מתרומם במקביל הצד השני, כדי לאזן את הדברים. החמאס היה תופעה שלילית, אך לא מעט יתרונות מעניק לנו הניצחון שלו בעזה, ומעז יכול לצאת גם מתוק.
ביום שני, בפסגת שארם א-שייח ובשבועות הבאים ממתינה לישראל הזדמנות חשובה. זו גם הזדמנות חשובה למשטרים הערביים סביבנו. זו הזדמנות משותפת. אסור להחמיץ אותה. יש להבין את גדול הפוטנציאל ולנהוג בחוכמה.
עם קריסת כל הערכים
תודה לאל, כישוף הדמוקרטיה הוסר!
