מאת ד”ר גיא בכור
תעלומת שבתאי צבי תלווה את תולדות עם ישראל כנראה לנצח. איך קרה שאדם פשוט הכריז על עצמו כעל המשיח, דרש שיפנו אליו בתואר “האדון אלוהיך, שבתאי צבי”, ועשרות אלפים ממרוקו ועד ליטא, מטורקיה ועד ארץ ישראל, הלכו אחריו בהערצה, סגדו לו, וחיקו את מינהגיו שכפרו במה שהיהדות האמינה בו? הוא דרש ממאמיניו לאכול בסעודה חגיגית בתשעה באב, הרי המשיח (כלומר הוא עצמו) כבר הגיע, תוך שביטל את כל הצומות והאיסורים. מאמיניו הגיעו מכל המדינות שהיו בהן יהודים, כשעוזרו, נתן העזתי, שהתנבא באקסטזה ששבתאי צבי הוא אכן המשיח, הפך לדוברו הראשי, ומייסד כת השבתאות.
שבתאי צבי נולד בשנת 1626 ומת חמישים שנה מאוחר יותר. כה רצינית מבחינתו היתה הבטחתו שהוא המשיח, עד שבראשית דרכו אסף את מאמיניו באיזמיר, עיר הולדתו, עלה על גבעה, וניסה לעצור את השמש, כפי שעשה יהושע בן נון. אחר כך טען שעיכב את השמש כמה דקות שלימות. התנהגותו נעה בין סגפנות קשה לשערוריות מין; בין מרה שחורה להתלהבות עצומה; בין לימוד קבלה לבין מעשים תמוהים (הוא הסתובב, למשל, כשדג גדול מונח בעגלת תינוקות, ותירץ זאת כפרשנות קבלית נסתרת). הופעתו הכריזמטית עוררה גל התרגשות עצום בעולם היהודי כולו.
בשנת 1665 נעצר שבתאי צבי בעוון בגידה בסולטן העות’מאני, הרי נפוצו שמועות שבכוונתו לתפוס את השלטון באיסטנבול, מה אתם יודעים, ולשים על ראשו את כתר המלך. בסופו של דבר הוא התאסלם, לאחר שבמשפט שנערך לו בקושטא ניתנה לו הברירה למות או להתאסלם.
המרת הדת של “המשיח” היכתה בהלם עצום את עולם היהדות, ורבים התאסלמו או התנצרו ביאושם ממות המשיח. בסופו של דבר הוא מת בשנת 1676, בעיר סקופיה, בעוד נתן העזתי הנאמן טוען שלא מת אלא “נבלע באורות העליונים”, תאוריה שהתאימה לטענותיו לגבי תהליך ההאלהה ההדרגתי של המשיח.
לאחר מרד בר כוכבא היה שבתאי צבי הדמות המשיחית הגדולה בתולדות עם ישראל, כשהיום ניתן להבין שהאיש היה חולה במגלומניה, ובמניה דיפרסיה קשה.
התופעה הזו של המשיח-לכאורה אצל המוני מעריציו העיוורים, עד כדי אסון קולקטיבי, חוזרת ביהדות דור אחר דור, והסיבה האפשרית: היהודים מייחלים לגאולה בכל מחיר, עד שאינם רואים שדווקא הציפיה הזו היא המביאה עליהם את האסון. הם כל כך מקווים, עד שהם הופכים עיוורים למצבם האמיתי. האילוזיה מתקבלת כמציאות, האשליה- כריאליה. במו ידיהם הם מביאים על עצמם את החורבן.
לפעמים אתם שואלים את עצמכם איך זה יכול להיות? שגדולי המתנגדים של ישראל הם דווקא ישראלים; שהבולטים בין אלה הקוראים להחרים אותה הם ישראלים או יהודים, המלמדים באקדמיה הישראלית; שבוני מיתוס הדה-לגיטימציה הם דווקא מאצלנו. אלה המפחידים את הציבור בדה-לגיטימציה עולמית, הם עצמם בונים אותה במו פיהם ובמעשיהם. אלה שמתחזקים את שרידי האלימות הפלסטינית לאורך גדר הביטחון, שהקימה ישראל כדי להגן על אזרחיה מטרור המתאבדים, אלה שלא מפסיקים להשמיץ את ארצם בעולם כולו, לבוז וללעוג לה, ואחר כך לטעון שהעולם שונא אותנו. אלה שבעיוורונם מוכנים להקריב את ארצם, כדי “להציל” אותה. הנאורים, שאין בהם שמץ של נאורות.
תופעה מדהימה ופתולוגית כזו, של קריאה להחרים את עצמך, אינה קיימת בשום מקום אחר בעולם, הרי מי ידרוש שיענישו אותו כדי שיציל את עצמו-לכאורה? שהגאולה העצמית שלו תגיע אליו באמצעות השנאה כלפיו? שמותו הוא שיביא לגאולתו?
החמור בתופעה הזו הוא שאותם אנשים באו מן האליטה המייסדת, ולכן רבת הזכויות, של החברה הישראלית, כשהם נתמכים בתקשורת הישראלית שהאדירה אותם ואת טענות השנאה העצמית שלהם, ומגובים במלל אקדמי-לכאורה. כך הם מנהלים עכשיו מאבק כדי להכניס כמה שיותר מהגרים אפריקאים מוסלמים לישראל; כדי להכניס כמה שיותר פלסטינים; כדי לפגוע בביטחון הישראלי שהושג בעמל רב לאורך קו ההפרדה; וכדי לקעקע את תקומתה היהודית או הציונית של ישראל, שהושגה בדם הדורות הקודמים והדורות האלה. האליטה הישנה בישראל בגדה, למעשה, בציבור אותו התיימרה להנהיג, ובכך המאיסה ומידרה את עצמה, במו ידיה. מה שעשתה לישראל, עשתה גם לעצמה.
כן, ההזדהות עם הלא-יהודי דווקא, על חשבון בני עמך מתרחשת בקרב ישראלים אלה כפונקציה מובנית. אם אלה הפלסטינים; ארגונים בדלנים אצל ערביי ישראל; או סתם לא-יהודים, שתמיד יוצגו כמוצלחים ונאורים יותר מאשר הישראלים.
אין בכך חדש, רק יהודיה היתה מסוגלת להחתים אישי ציבור על הבקשה להעניק את פרס נובל לשלום בשנת 1938, להיטלר. גרטרוד שטיין (סטיין בפי האמריקנים), סופרת יהודיה-אמריקאית ממוצא גרמני, שחייתה בפאריז, הצדיקה את הפרס להיטלר בכך שבגירוש היהודים, השמאל, והדמוקרטיה מגרמניה מסולקים הגורמים המתסיסים, דבר שיביא לכן שלום בגרמניה, והיא חזרה על עמדתה זו מספר פעמים. ועדת פרס נובל דחתה את הקמפיין שניהלה על הסף, בשל האנטישמיות של היטלר כנגד היהודים. מה שחברי הועדה השוודית ראו בהגיונם הבריא, היהודיה הליברלית והמבריקה לא ראתה.
בכך זה לא נגמר, שכן במאמר שכתבה אותה יהודיה נאורה בשנת 1940 היא טענה ששליט צרפת, משתף הפעולה הפשיסט, המרשל פטן, שווה בשיעור קומתו לג’ורג’ וושינגטון, ושנה אחר כך תרגמה נאומים של פטן עבור ה- Atlantic Monthly. כן, היא המשיכה להתגורר בפאריז בזמן הכיבוש הנאצי, משום שבשל אזרחותה האמריקנית ופרסומה הרב, הנאצים לא נגעו בה, זכויות שלא היו שמורות לאחיה היהודים, אבוי, שהושמדו סביבה. השנה התפרסם סרט המציג את שטיין באור רומנטי-ילדותי, (אם כי סרט בעל צילומים מרהיבים). יצר אותו היהודי-אמריקני וודי אלן (או בשמו המקורי אלן סטיוארט קוניגסברג), שעד כמה שאני יודע, מעולם לא טרח אפילו לבקר בישראל.
בתוך כך יש ישראלים המצדיקים גם היום את האויב ואת שיטות פעולתו. הרי הוא כבוש, הוא מדוכא, ומכאן שיש לו הצדקה להרוג ישראלים בשל אומללותו, כלומר אותם עצמם.
השנאה העצמית הזו כה יוקדת אצל אנשים אלה, עד כי הזינו את השופט גולדסטון (או בשמו המקורי גולדשטיין), נביא גאולה בפני עצמו, בדו”חות ובדיווחים עוינים כנגד מדינתם; חלקם ממהרים לועידות ארסיות בדרום אפריקה כנגד ארצם; או “מורחים” את בג”ץ התמים; והטיעון המוזר מכל הוא שהם עושים זאת למען ארצם. לכן גם מותר להם לקבל כספים זרים, עשרות מיליונים של דולרים, נגד ארצם ומדינתם; וכך להציגה כפושעת, כמנודה, וכלא-אנושית.
לשם כך לא יחמיצו שום אמצעי של דמוניזציה, הכל הרי מותר בשם “הגאולה”. הם קראו לכך “זכויות אדם”, שבגללן הקיום הלאומי והקולקטיבי שלהם עצמם צריך להתבטל. כך הם שוללים את קיומם הקולקטיבי על מזבח ערטילאי של זכויות אדם. השנאה העצמית מביאה כאן לכליה עצמית; הגוף דוחה את עצמו.
אנשי “אקדמיה” ישראלים עמדו בתור לאיזו עורכת הוצאה אקדמית זרה שהגיעה לכאן, כדי להציע לה את מרכולתם, כלומר איזה ספר יותר משמיץ את ישראל ואת “הכיבוש”. “תוציאי לאור את שלי, אני יותר משמיץ את הכיבוש ואת התרבות הישראלית הספרטנית”. הם ידברו בתאווה על כליונה העתידי של ישראל, על סוף הציונות, ולא יחמיצו הזדמנות לקונן על ישראל “שנגמרה”, תמורת חשבונית, כמובן. כל אחד וה”קרן” שלו. בכך הם נופלים הרי לפרדוקס של היהודי-האוסטרי האנטישמי אוטו וויינינגר (Otto Weininger): אם הם כה מתביישים בישראל הגזענית, הרי שהם מתביישים בעצמם, ומכאן שאין להם קיום. הוא עצמו התאבד בשל פרדוקס זה.
אין תופעה כזו בשום אומה נורמלית בעולם, רק כאן. דה-לגיטימציה? זו בעיקר עבודתם של ישראלים חרוצים, שהלכו והתרבו בשנים האחרונות. הרי מסביב לשבתאי צבי התנבאו עוד כ- 150 “נביאים” מטעם עצמם, שכולם הבטיחו את הגאולה ועוררו התרגשות עצומה, עד לחורבן ולתסכול העצום שהמיטו על עצמם.
קבצני האשליות לילידים, פתייני המילים הנבובות: אותם אנשים ודומיהם, מכרו לציבור הישראלי אשליות והבלים במשך עשורים של שנים, לכאורה בשם “השלום” הנשגב, והציבור בלע את הפיתויים: צריך למהר ולחתום על הסכם שלום עם אסד, הרי סוריה היא המפתח למזרח התיכון כולו; אש”ף הוא טוב ליהודים, ולכן מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי; צריך שלום עם ערפאת, ולכן סידרו לו גם פרס נובל לשלום; השלום עם מצרים הוא לנצח; ערפאת ילחם בחמאס עבור ישראל, לא, אבו מאזן ילחם בחמאס; או בעצם באשיר ג’מאייל ילחם בפלסטינים עבור ישראל; “מזרח תיכון חדש”; הם ניפחו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאילו הוא לב הסכסוך במזרח התיכון, ואת הסיסמה ‘שתי מדינות לשני עמים’, הנשענת רק על לאומיות, כאילו אומה של 3000 שנים, ערש הציביליזציה המערבית והוגת המונותאיזם, האומה העתיקה בעולמנו, מקבילה ל”עם” של 40 או 60 שנים, ועוד אילוזיות שכולן, אבל כולן, התנפצו עכשיו.
האם יש בכלל עם עיראקי? עם סורי? עם בחרייני? עם קטרי? עם אבו דאבי? העם המומצא?
עכשיו אותם אנשים מוכרים את האשליות לעולם, כנגד עצמם. אידיאולוגיות ריקות מתוכן, יומרות מחוזקות בפלסטר, אשליות קטלניות, רצון למצוא חן ולהאמין בכל מחיר, אקורדיון מתפרק. המוזיקה: מתוך הסרט היוגוסלבי המיתולוגי (1980) “מי זה שר שם”, Ko to tamo peva. גם מלך האשליות, שבתאי צבי, קבור במונטנגרו, חלק מיוגוסלביה לשעבר.
אז מה עכשיו?
ברגע שיש לנו, כציבור בריא, מודעות, כוחה של השבתאות ושל האילוזיה יורד; המודעות היא הרי הנוגדן של האילוזיה, ואיך אמרו הרומאים: “אלה (שהאל) רוצה באובדנם – יקח מהם את שכלם” (Quos vult perdere demantat, ואגב, בפתגם הזה השתמש טולסטוי ב”מלחמה ושלום” שלו לגבי נפוליאון שרצה לכבוש את הכל). אל תהיו שבתאים, אל תלכו בעקבות האילוזיות המפתות.
אל מול העיוורון של אותם אנשים, המועצם יום-יום בידי התקשורת הממוסדת בישראל, הביטו אתם במבט חודר; אל מול תמימותם – היו אתם מפוכחים. אל מול חוסר אחריותם עימדו אתם על המשמר; אל מול סכלותם היו אתם חכמים. אנחנו, בשכל הישר שלנו, יודעים היטב מי אויב של ישראל ומי ידיד; אנחנו לא צריכים שבתאים שיתווכו לנו הבלים; אנחנו, באמצעות ההיגיון הבריא שלנו יודעים מה טוב לנו, ומה מסוכן.
ומהו ההיגיון הישר, שיבוא מעכשיו על חשבון זה העקום של העבר?
ההגיון הבריא הראשון:
יש להעצים את האויב שלך כדי להיטיב את מצבך? זה ההיגיון העקום היהודי-ישראלי, ובכן, לא. העצמת האויב שלך תמיד תפגע בך בסופו של דבר.
ההגיון הבריא השני:
לצד השני יש כבוד, שיש להתחשב בו ולקבל אותו. אך גם לנו יש כבוד. הזכויות שלנו חשובות לנו יותר מזכויות הצד השני. זיכרו, לוותרן בזים כאן, ודווקא מעריכים את מי שנלחם.
ההגיון הבריא השלישי:
הצד השני תמיד משתמש בטיעון של “צדק”, בעוד שאנחנו “חכמים”. מכאן שתמיד נפסיד מראש. אני לא צריך להבין את הצד השני, ההיפך, שהוא יבין אותי. דת? מסורת? רצף יהודי היסטורי? זהו יתרון, ולא חיסרון שיש להתבייש אותו.
ההגיון הבריא הרביעי:
ההגדרות והמונחים צריכים להיות שלנו, לא עוד של הצד השני. לא מזמן סיפר לי בכיר קנדי, שהביא לארץ שר קנדי, והציג לו את ישראל. בסוף המפגש אמר לו השר הקנדי שעכשיו הבין שהגולן הוא של סוריה. איך הבנת את זה? התפלא הבכיר הקנדי. “משום שהישראלים כל הזמן אומרים להחזיר את הגולן לסוריה או לא להחזיר, אז מהמילה ‘להחזיר’ אני מבין שזה לא שלכם”.
ההגיון הבריא החמישי:
היריב יעריך אותך אם תשמיץ את ארצך ואת בני עמך? לא, הוא דווקא יבוז לך.
ההגיון הבריא הששי:
לטעון שהאויב הוא ערמומי בעוד שאנחנו גלויים וישרים זה טיפשי. בעימות צבאי או במשא ומתן יש חובה בעורמה.
ההגיון הבריא השביעי:
השימוש היומיומי בציניות, בלגלגנות ארסית, ובביקורת שלעולם לא נגמרת הוא הרה אסון בחיי משפחה, כמו גם בחיי אומה.
ההגיון הבריא השמיני:
כל ויתור בחבל הארץ הזה מוליד מייד את התביעה הבאה, כל צעד קטן הוא תקדים גדול, וכל נחמדות מתפרשת תמיד כחולשה. אם האויב נשאר אויב לאחר משא ומתן – לא עשית דבר.
ההגיון הבריא התשיעי:
הזר לעולם לא יאהב אותך כבן ארצך. הוא אינו חייב לך דבר, וגורלך לא ממש מעניין אותו. את המבט יש למקד פנימה, ולא עוד החוצה.
ההגיון הבריא העשירי:
ולבסוף, יש להישמר מכל משמר מאשליות-שווא, מהבטחות האויב והיריב (הרומאים היו נוהגים לומר: Hostium munera, non munera, כלומר “מתנות האוייב הן לא מתנות”), מבניית אידאולוגיות על גבי חולות נודדים, ולאחר מכן היצמדות אל האשליות האלה, למרות שהן כבר קרסו. האיזור הזה שונא חזון גדול מידי, או הבטחות מתנפחות, שכן הוא תמיד יראה בהם איום. תפסת מרובה? לא תפסת.
שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו, זו המשמעות של השנה האחרונה, ובעצם של העשור האחרון, והלקח כבר נלמד: היזהרו ממוכרי האשליות, מבזאר המציאות, ומקבצני הרצון להאמין בכל מחיר, כי הם מסוכנים. האחרית שהם מביאים איתם, תהיה תמיד מרה.
