איך אפשר להבין את ההתרסה הבוטה של מנהיגות התנועה האסלאמית של ערביי ישראל? את ההסתה של התנועה הזו כנגד המדינה, את הבוז שלהם כלפי מדינתם שלהם? את אי ההכרה בכל מה שהיא מייצגת? כאן יש לחזור כעשר שנים אחורה, אז החלו להיקלט בארץ תחנות הטלוויזיה הלוויניות של העולם הערבי, ואני רואה בזאת נקודת מפנה.
כל עוד שידרו למרחב ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים של מדינות ערב, איש לא התייחס שם אל ערביי ישראל. איש בקושי ידע בעולם הערבי שיש ערבים בישראל, ואם ידעו, ראו בהם תושבים כנועים של ישראל, מי שנכנעו לתבוסה של 1948 וקיבלו על עצמם את מרותה של המדינה היהודית. ראו בהם ישראלים, ציונים, מעין-יהודים. הרבה התנשאות היתה ביחס העולם הערבי כלפי ערביי ישראל. “ערביי 1948” קראו להם, כשראו בהם דמויות פסיביות, שאינן חלק מן המשחק הערבי הפעיל. הרבה מן העלבון על היחס הזה אפשר למצוא ברומנים של הסופר הערבי-ישראל אמיל חביבי, שהיתה לי זכות לפגוש אותו בחייו. הוא שעל קברו ביקש לחרוט את המילים: “נשאר בחיפה”, בגאווה.
אלא שבשנות התשעים גילו אותם הערוצים הלוויניים והם גילו את העולם הערבי. הערוצים הללו, בעיקר “אלג’זירה”, הביאו לכל בית ערבי בישראל את הדילמות של העולם הערבי, המתחים שלו, ההתרסה שלו והאסלאמיזציה שלו. גם הרשות הפלסטינית חיברה אותם לנעשה בעולם הפלסטיני והערבי מחדש, והם התחברו. ובמקביל, גם העולם הערבי גילה אותם: החלו לראיין את חברי הכנסת שלהם, וקולם החל להישמע בפסיפס הערבי, שהוא בעיקרו פסיפס של התרסה. התנועה האסלאמית בישראל, תנועה חדשה יחסית, ששורשיה בשנות השבעים, התחברה במהירות דרך הערוצים הלוויניים לאחיותיה בעולם הערבי. המדיה יצרה את התודעה. התודעה יצרה את הפוליטיקה.
התחנות הלוויניות חשפו בפני ערביי ישראל את המשחק הערבי, לא רק את המשחק הפנים-ישראלי, ואילו שני משחקים מנוגדים בתכלית ואף עויינים.
למרות ההתקרבות הזו, גם היום מתייחסים אליהם בפטרונות בעולם הערבי. “ערביי הפנים”, “ערביי 48”, “הפלסטינים בתוך 48”. לעולם לא “ערביי ישראל”. ישראל לא קיימת כאן, (ולכן בתקשורת הכלל-ערבית מכונה, למשל, עזמי בשארה: “חבר הפרלמנט [נאאב] עזמי בשארה”. איזה פרלמנט? איפה? לא חשוב.) כאשר העולם הערבי לא באמת מתעניין בהם גם היום. הוא רואה בהם כוח קומנדו מתוך ישראל, שיכול לחבור אל הכוחות הלוחמים בה מבחוץ. מבחינתו הם פונקציה, יש להם תפקיד, וכל עוד יעמדו בתפקיד הזה, יזכו בלגיטימציה, בכפרה. העולם הערבי יהיה מוכן להתעלם מן הבוז שרחש להם עד לא מכבר, בעצם עד לאינתיפאדה האחרונה, שם מילאו תפקיד. אני זוכר שכאשר ח”כ אחמד טיבי נפגש בקאהיר עם מזכ”ל הליגה הערבית, עמר מוסא, מוסא היהיר כינה אז את ערביי ישראל “הפזורה הפלסטינית”, ביטוי שכולו התנשאות, כאשר היחידים שאינם פזורה ומעולם לא עזבו… הם דווקא ערביי ישראל.
אתם כמו מסמר בלי ראש במדינת היהודים, קראו להם באינתיפאדה האחרונה בערוצים הלוויניים, בסיפוק. לא המסמר עניין את העולם הערבי, אלא העובדה שננעץ בישראל. מבחינת העולם הערבי אין להם קיום משל עצמם. כל קיומם הוא בפוטנציאל האנטי ישראלי שלהם, ומנהיגיהם אכן משחקים את התפקיד החדש הזה.
כך מתרחש בשנים האחרונות מצב מוזר: האוכלוסיה הערבית ממשיכה לחיות באקלים הישראלי, בסביבה התרבותית ובחיים הישראליים, בעוד שהמנהיגות שלה חוברת אל העולם הערבי. המוזר הוא שערביי ישראל ממשיכים לבחור שוב ושוב במנהיגים שכבר לא נמצאים בסביבה החברתית שלהם. הם בוחרים במנהיגים שכבר חיים במרחבי אילוזיה מרוחקים: פלסטיניים, פן- ערביים או אסלאמיים; במנהיגים שיש להם אינטרס הרסני לתלוש אותם מן הקיום הישראלי, מן הקיום שלהם.
המאבק בעניין אלאקצה יש לו, לכן, כמה מטרות. לא רק להילחם בישראל, ולא רק לבנות את התנועה האסלאמית על גבי המאבק הזה. ברקע הדברים יש כאן בקשת מחילה וכפרה מן העולם הערבי של המנהיגות הערבית בישראל. תהא ישראל כפרתי.
אלא ששום מחילה לא תהיה כאן לערביי ישראל. רק שימוש ציני ומתנשא בהם. מנהיגיהם בועטים ברגל גסה בישראל, במדינתם היחידה, כדי לחבור אל עולם, שמעוניין רק להשתמש בהם, ולזרוק.
