מאת ד”ר גיא בכור
מפיסטופלס (השטן):
כרות את הברית! ובימים הבאים
תחזה בשמחה באוצרות הפלאים
שכמותם אדם מעודו לא חזה.
פאוסט:
מה תוכל כבר לתת לי, שד עלוב נפש,
האם רוח אנוש שלמעלה שואפת,
אחד שכמותך מסוגל לתפסה?
מזון לך יש לא ישביע רעב,
משחק שאיש בו לא ינצח, זהב,
אדום שבלי קץ ותכלית
ניגר בין ידיך ממש ככספית,
נערה, שבעודה שוכבת לימיני,
כבר קורצת עינה לעבר שכני.
כבוד – מתת האלים לאדם,
ככוכב שביט זוהר ונעלם?
הראה פרי שנרקב עוד בטרם נקטף,
עץ המחדש את עליו הכמושים!
מפיסטופלס:
מבצעים שכאלה אינם כה קשים,
אוצרות כאלה אעניק בשפעה.
עוד תראה, ידידי, שבבוא השעה,
על מי מנוחות נסעד את ליבנו.
פאוסט, יוהן וולפגנג גיתה, בתרגום החדש של ניצה בן-ארי,
אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006, בעמ’ 112
1989, מלחמת האזרחים בלבנון נמשכת כבר 14 שנים, לאחר שפרצה באפריל 1975. דור שלם של לבנונים צעירים, כמה עשרות אלפים, נרצח, חוסל, או מת בנסיבות אכזריות, שרק במזרח התיכון מוצאים כמותן. המדינה מתה, הצבא התפרק למרכיביו העדתיים, הפרלמנט חדל לתפקד, ארמון הצנובר, מקום הפרלמנט נבל, המשטרה איבדה שליטה, מאות אלפים הגרו מן הארץ החרבה, ישראל נכנסה, ישראל יצאה, סוריה נכנסה, המיליציות הפלסטיניות קמו, השתלטו, גורשו, אסון וחורבן, יאוש בכל. המלחמה נראתה כמי שתימשך לנצח.
ואז הציעו הסורים לכוחות הלבנוניים הנלחמים באכזריות שלא תתואר – עיסקה. דיל, שאי אפשר להתעלם ממנו. אם תרצו את עסקת פאוסט עם השטן.
אמרו הסורים: אנחנו יכולים לסיים את מלחמת האזרחים שלכם ביום אחד.
השיבו הלבנונים הנדהמים: מה? ביום אחד, ואנחנו נשחטים ושוחטים כבר 14 שנים… ביום אחד!
אמרו הסורים: אך יש לנו תנאי קטן אחד.
שאלו הלבנונים: מהו התנאי?
אמרו הסורים: תצטרכו למכור לנו דבר אחד קטן בתמורה לסיום המלחמה.
את הריבונות שלכם.
חשבו הלבנונים והתייעצו. אם על כף אחת מונחים החיים, ואילו על השנייה הריבונות – עדיפים החיים, החליטו. הם הודיעו לסורים שהם מוכנים לעסקה. העסקה הזו כונתה בפי כל “הסכם טאיף”, (טאיף היא עיר קיט בסעודיה, השוכנת מעל לעיר מכה) על נספחיו, כאשר אחד החשובים שבהם הוא “הסכם האחווה ושיתוף הפעולה” בין סוריה ללבנון, הנמצא בתוקף עד היום. בהסכם הזה מסכימה, למעשה, לבנון להיהפך למחוז של סוריה, לפרוטקטוראט, למדינת חסות.
העיסקה נחתמה, וזו עסקה בין סוחרים. הם יודעים מהי עסקה ומדוע חייבים לכבד אותה.
מלחמת האזרחים נסתיימה, השנים החלו לחלוף, והלבנונים התחילו לשכוח את מוראות המלחמה. דור חדש של צעירים לבנונים גדל, אשר כבר לא הכיר את זוועות המלחמה, את אימת העבר.
יותר מכך: לבנון התעשרה, ובעל המאה רוצה להיות גם בעל הדעה. לאט לאט התחילו הלבנונים “לשכוח” לקבל את אישור הסורים על כל צעד. לאט לאט החלו לנהל מדיניות עצמאית, מול ארצות הברית, מול ישראל, מול אירופה , מול השווקים הבינלאומיים…
אלא שאסד האבא כבר היה זקן וחולה, ולא נמצא זמן אצל הסורים לטפל בבני החסות המתנערים.
ואז הגיע בשאר עם אחיו הצעיר מאהר וגיסו, בעלה של אחותו בושרה, אאסף שאוכת. זו השלישיה שמנהלת כיום את סוריה.
הסורים החלו להרים טלפונים למנהיגות הלבנונית, לראש הממשלה רפיק אלחרירי ולאחרים, בהזכירם להם את עניין ההסכם. “דיל זה דיל”, אמור להם ואתם לא מכבדים אותו. אנחנו סיימנו עבורכם את מלחמת האזרחים (טוב, לסורים קל הדבר, הם הרי סייעו שהיא תפרוץ למן ההתחלה), לקחנו סיכונים, אך אתם את חלקכם בהסכם לא מקיימים!
הלבנונים המשיכו להתעלם, וב”ארמון המהגרים” (זה שמו של ארמון הנשיאות בדמשק) רתחו. טוב, אמרו הסורים, אז אתם לא מוכנים לכבד את העסקה, אין בעייה. אם כך, אנחנו נחזיר את מלחמת האזרחים! גם לנו אין בעייה.
כאן מתחילה לפני כשנתיים סידרת הרציחות הפוליטיות של בכירי הממסד הלבנוני, מדינאים, עיתונאים, אנשי ציבור ואחרים, כדי לחרחר ריב מחדש, ולדרדר את המדינה מטה. אלא שהסורים לא לקחו בחשבון שהפעם כבר מדובר בעידן המידע, שבו הכל מתפרסם, ואי אפשר לחסל בחשאי כמו פעם, עידן מהפכת המידע והאינטרט.
ואכן, לחרדתם של הסורים, הלבנונים השתמשו באינטרנט, במדיה הטלוויזיונית ובתקשורת החופשית בכלל, כדי להגן על עצמם, והסורים הובכו והורתעו. הם התרגלו לאפילת המחשכים, אך הטכנולוגיה החדשה כיוונה לעברם אור יקרות.
הם לא מוותרים, והחיסולים נמשכים. עכשיו אתם גם מבינים מדוע. היתה לפי תפיסתם עסקה, והלבנונים לכאורה לא כיבדו אותה. הסורים, כעם של סוחרים, מגינים על העיסקה עליה חתמו!
הלבנונים מבינים כבר שביצעו שגיאה קשה כאשר הסכימו לריבונות הסורית עליהם ועל ארצם, אך זה כבר מאוחר מידי. עסקת פאוסט עם מפיסטופלס נחתמה, והסורים גם יוסיפו: והיא תקויים.
מסכנים הלבנונים, זו בדיוק עסקה עם השטן: אם לא היו חותמים עליה, היו נותרים במלחמת האזרחים הארורה. חתמו וקיימו: הם משולים לעבדים צייתנים. חתמו ולא קיימו: תחזור מלחמת האזרחים. אכן דילמה שאין לאחל לאף אחד. הם פוחדים.
גם פאוסט כבר מתחרט: (עמ’ 670)
וכזה הייתי, לפני שתרתי בצל,
עצמי ועולמי בהבל פי לקלל.
עכשיו האויר באוב כה מלא,
שאיש לא יידע את נפשו למלט.
גם אם באור תבונה מחייך היום
הלילה לוכדנו בקורי חלום
משדה בר נחזור בגיל ובששון,
עוף צורח; מה יבשר? אסון.
שבויים באמונות שווא כל יום, כל שעה,
בכל רואים רמז, סימן, התראה.
וכך נעמוד לבד, בלב מגור קודר.
חרק השער, אך איש אינו עובר.
זכרונות מלבנון, על אסונם של המארונים
הנוצרי האחרון
וידאו – תזכורת ממלחמת האזרחים בלבנון. התמונות קשות,
אך קולה של פיירוז מתוק מתמיד!
