מאת ד”ר גיא בכור
ההתנהלות הפלסטינית במאה השנים האחרונות מאופיינת בדפוס פעולה החוזר על עצמו באופן מדהים מבחינה היסטורית: הפלסטינים רוצים את הכל. בשום אופן הם אינם רוצים לקבל את קיומו של ישוב יהודי ואחר כך מדינה יהודית באיזור, ולכן דורשים בעלות טריטוריאלית מלאה לעצמם. במשך מאה שנה הם דרשו את הכל, עד שקיבלו אפס, בבחינת “תפסת מרובה לא תפסת”. המקסימליזם שלהם גורר אותם לחורבן אחר חורבן, מקטסטרופה לקטסטרופה. באופן פרדוקסלי דווקא המקסימליזם הפלסטיני הוביל את ישראל מהצלחה להצלחה, מאז ועד היום.
בשנות השלושים היה בן גוריון מוכן לאוטונומיה תרבותית יהודית בתוך מדינה ערבית גדולה. הפלסטינים אמרו: לא.
בשנת 1947 הישוב היהודי היה מוכן למדינה יהודית זעירה, שאפילו בתוכה היה רוב ערבי, אך המנהיגות הערבית והפלסטינית אמרה – לא.
בשנת 1948 חברו הערבים הפלסטינים לצבאות ערב למתקפת השמד כנגד הישוב היהודי ומדינת ישראל ברצותם לשלוט בכל. התוצאה היתה הרס החברה הפלסטינית בארץ ישראל.
בשנת 1967, מייד לאחר מלחמת ששת הימים, הציעה ממשלת ישראל לערבים הפלסטינים ולמדינות ערב שלום תמורת החזרת כל השטחים. המנהיגות הפלסטינית אמרה – לא.
בשנת 1968 השתלט פתח של ערפאת על אש”ף, והכניס את סיסמת “המאבק המזויין”, סיסמה שלא היה לה שום סיכוי נגד ישראל וצה”ל. גם במעשה זה הפלסטינים אמרו ביהירות – לא.
בעקבות קמפ דיויד והשלום של מצרים עם ישראל, נוצרה הזדמנות היסטורית נוספת לפלסטינים להשתלב בתהליך השלום אותו פתח נשיא מצרים, ולקבל מדינה. גם הפעם הם אמרו – לא.
אש”ף עשה כל שביכולתו כדי לקעקע את ועידת מדריד (1991) ותהליך וושינגטון שבא בעקבותיו, ובכך גם הכשיר את הדרך לתהליך אוסלו.
בתהליך אוסלו נדמה היה שהפלסטינים נועדו לראשונה בתולדותיהם עם ההיסטוריה. ערפאת ורבין חתמו בוושינגטון על הכרה הדדית, ובמאמרים שפרסמתי אז, הסקתי שהמקסימליזם הפלסטיני נגמר, ופינה מקומו לפרגמטיזם היסטורי. שמחתי עבור הפלסטינים. זו היתה טעות. גם באוסלו אמרו למעשה הפלסטינים – לא. הם הכירו לכאורה בישראל, אך רצו להטביעה במליוני פליטים פלסטינים.
האינתיפאדה האחרונה היתה טרגית ליחסים שנרקמו באוסלו, והיא הביאה להתרחקות כמעט מוחלטת של החברה הישראלית מן הפלסטינים. כל כולה של האינתיפאדה היתה אי הכרה בישראל, והד למקסימליזם של אינתיפאדת 1936-1939. האינתיפאדה הודברה ביד ישראלית קשה. החברה הפלסטינית כמעט ונחרבה מחדש. הנזק היה עצום.
עליית חמאס ברשות הפלסטינית נותנת שוב ביטוי למקסימליזם המזוקק. אי הכרה מוחלטת בישראל, ארץ ישראל כולה, כמובן, שייכת לפלסטינים, ומשקפת את התנתקותם המוחלטת מן המציאות, שבה הם חבורה פזורה, ללא מנהיגות, מסוכסכת, ופושטת יד ורגל. ב”מסמך חזון” שלהם, נדמה שהמקסימליזם הפלסטיני הזה כופה את עצמו גם על מנהיגי ערבים בישראל. גם הם, כמובן, רוצים את הכל.
כמה הזדמנויות היו לפלסטינים במשך מאה השנים האחרונות? ללא ספור. הם דחו את כולן, ועדיין דוחים. למעשה הם נמצאים כיום באותו מצב בו נמצאו ערביי א”י בשנת 1907, דחויים וחסרי לגיטימציה בעולם, ללא ישות מדינית מייצגת וללא מנהיגות ברורה, נקרעים בין לאומיות בירידה לבין דת פוליטית חסרת הכרה. ערפאת הודה שנכשל להשיג מדינה לפלסטינים, אך התגאה שהשיג להם לגיטימציה בינלאומית. ובכן, גם זה כבר מוטל בספק. אין לפלסטינים להלין אלא על עצמם. התנהלותם ההיסטורית היתה טעות אחת גדולה, קודם כל לעצמם.
