מאת ד”ר גיא בכור, שטוקהולם
האם ניתן לחיות חיים טבעיים לגמרי במאה העשרים ואחת? הכי קרוב לטבע? האם הפנטזיה הירוקה שלנו לחיות מן הטבע עדיין בת ביצוע? האם לא מאוחר מידי? האם מישהו בעולם עדיין חי מן הטבע? אוכל ולובש את מה שהוא מגדל? זורם עם הצמחים, הירקות והפירות?
הדוד שלי, יוסף בכור, אחיו הצעיר של אבא, פרש כנפיים, ולפני כארבעים שנה נחת בחופי שבדיה, ומאז הפך שם לאייקון של החיבור לטבע. הוא ומשפחתו העניפה מתגוררים בפרבר של העיר שטוקהולם, פרבר ירוק בתוך היערות, אך גולת הכותרת שלו היא, כמובן, החווה. זו חווה חקלאית בת כמאתיים שנה, השייכת אמנם למועצה המקומית, אך יוסף מעבד אותה ומטפח את גן הירק שבה שנים ארוכות. החווה זה הוא.
החווה הזו שוכנת לחופו של אגם מים מתוקים, וגן הירק נמצא קרוב לקו המים, מוקף בגדר קלונסאות מסורתית, המוקמת שתי וערב. אין צורך בחיבור לרשת המים. משאבה קטנה מעלה מים ישירות מן האגם, כאשר חם, וזה כידוע דבר די נדיר בשבדיה. בחורף האגם קופא ואפשר להחליק עליו לגדה השניה.
יוסף בכור מתפרנס מדבורים, אהבתו הגדולה, והוא מייצר דבש דבורים טהור, כאשר הכוורות מפוזרות במקומות שונים באיזור. יש דבש יערות, פרחים, ויש דבש מעץ מיוחד, שהברונית של האיזור, שפעם משפחתה היתה משפחה פיאודלית, אוהבת במיוחד. הדבש הוא דבש שבדי, כך כתוב עליו, אך המלכות באו מישראל.
אלא שהחיבור של דודי יוסף לאדמה ולטבע הרבה עמוק גדול ממה שחושבים. למעשה הוא מייצר כמעט הכל לבדו. את הרהיטים ייצר בנגריה שלו, את הכבשים הוא גוזז, ובלילה יושב וממולל במו ידיו חוט מן הצמר, באמצעות פלך וכישור, שכמובן בנה לבד. את הצמר צובעים בצבעים מן החי והצומח. הצבע האדום, למשל, נעשה מסוג מסויים של פשפשים.
את הלחם הוא בדרך כלל אופה לבד, לחם שעורה מלא, הירקות נקטפים תמיד מגן הירק הגדול שבחווה באותו רגע, ויש בחווה גם חממה, שגם היא עתיקה מאוד. העגבניות, המלפפונים וצמחי התבלין אוהבים חום. הגבינות מגיעות בדרך כלל מן החווה, וכמובן הפירות. אצלו לא הולכים לקנות, הולכים לקטוף.
יוסף עסוק מאוד בימים אלה, במחזור חיים בלתי סופי, כפי שחיו פעם. יש למהר לפני שהחורף יגיע בתוך כמה שבועות. זה אומר שיש למהר בהכנת הריבות מן הפירות שבחווה, המיצים, או לגשת ביחד לשולי החווה ולקטוף אוכמניות ודומדמניות היישר מן השיחים הנמוכים סביב. האוכמניות השחורות מסתתרות מאחורי העלים, ולכן יש להטות את השיח הצידה, והגרגר המתוק-חמוץ מבצבץ, עסיסי וקורץ. יש אוכמניות אדומות, שהן נדירות יותר.
הבשר מגיע כמובן מן החווה, כאשר יוסף שוחט בעצמו את הבשר שאותו אוכלים בני המשפחה. הוא יודע לחלוטין מה הוא אוכל. שחיטה כשרה אסורה בשוודיה, ולכן זו השחיטה המקומית. האגם מלא בדגים, וקל לדוג אותם.
לפני כמה שנים מצא יוסף מכונית ואן ענקית מסוג מרצדס משנות הששים, נטושה וזרוקה ביער. הוא אסף אותה, שיפץ אותה מכנית בעצמו, וכיום היא נוסעת אל החווה ואל היערות האדירים סביב, ברכב אספנות מפליא. יש לו כלל: הוא אינו כורת עצים, ותמיד ישתמש ברהיטים שאחרים זרקו. מפליא לראות מה ניתן לעשות בעץ המשובח שאחרים מאסו בו, וזרקו. בחווה מוכר יוסף בובות עץ קטנות מכוסות פרווה אמיתית, בצורת כבשים, עיזים, חמורים וגמלים. הבובות שלו והטרולים הפכו כבר למפורסמים.
יוסף מדבר אל העצים,
כל גרגיר יער על העצים או מתחתם מוכר לו,
כל פטרייה על הקרקע זוכה לתשומת לב,
כל זחל קטן זוכה למבט, בגן העדן הסקנדינבי.
עכשיו נלך לבדוק מה קורה עם הכוורות ב”עמק הפרחים”, הוא אומר ואנחנו ניגשים. כוורות עתיקות, גבוהות, מעץ ישן, וכאשר מרימים את המכסה נגלים בבת אחת חייהם הסודיים של הדבורים. אנחנו ללא שום כיסוי, בבגדים רגילים לגמרי.
שורות שורות של דונג סימטרי, אלפי חיילים, מלכה, סדר ומשטר פלדה, ואבוי, הדבורים השבדיות נזעמות על שהפריעו להן בעבודתן. הן עולות כענן מזמזם, ואני מודאג, איני מוגן כלל. מייד נזכרתי איך נעקצתי פעם בילדותי בידי דבורה.
מרגיע השבדים, בחווה, שטוקהולם, אוגוסט 2009
אין מה לדאוג, זה בסדר, ויוסף מפזר עליהן עשן באמצעות כלי עגלגל, שימיו כימי העולם, שבו קצת פחמים, ומפוח פח מפזר את העשן. זה מרגיע את הדבורים. לאחר מכן אנו צועדים לרדות את הדבש בצנטריפוגת פח גדולה, שאותה הלחים יוסף, כמובן, והדבש זורם דרך פייה. הפעם זהו דבש לבן, בהיר, כמוהו אין בארץ. הוא מגיע מפרחים מסוימים שבצפון הרחוק, ולכן צבעו לבן, ומרקמו סמיך כמו חמאה.
בשני דברים דודי יוסף מפורסם אצלנו ועכשיו גם אתם יודעים: מיץ הוורדים שהוא מכין, וה”משחה”. הוא לוקח עלי וורדים (ורד בר אדום, שגדל גם בארץ) ומשרה אותם במים, מוסיף מיץ לימון, וכמה חומרי טעם טבעיים, נותן לזה לתסוס, ומבקבק בבקבוקים. המשקה תוסס באופן טבעי, אדום ארגמני, ומריח נפלא. טעמו מתפרץ החוצה במתיקות הוורדים שלו, לא יאומן. פעם היה מכין גם בירה.
“המשחה” היא כבר מוסד אצלנו, והצנצנות שלה מפוזרת בכל הבית. זו נוסחה סודית, שיוסף מכין מדונג, דבש, צוף פרחים, לבנדר ועוד עשבי תיבול שונים, הטובה לכל בעיות העור והגוף. מפצעים, עקיצות, קמטים, עור עייף, פצעי הפה, ואפילו טחורים, מה אתם יודעים. תמרח על זה את המשחה, נוהג יוסף לומר, בעצם על כל דבר. זו האנטיביוטיקה של הטבע.
ואני חושב: כמה שלווה יש בחיי הטבע, בגן הירק, אל מול האגם, כאשר הסירה הקטנה מתנדנדת על הגלים הזעירים. לראות את המלפפון גדל כל יום ממש לנגד העיניים, העגבניות נוצצות, הקולרבי מגיע לממדים אדירים, הסלרי מתגאה בצבעים שונים, הקישואים עצומי מימדים, וזאת מתחת לעצי תפוח חלולים מרוב זקנה, שימיהם כימי העולם, ותפוחיהם מתוקים וקטנים. המכונית מתמלאת בריח נפלא של קולרבי שזה עכשיו נקטף, ורגבי עפר טריים.
אני מתפעל מגיזת הצמר של יוסף, בחווה. באמצע: הדודה סוניה של יוסף
מעל לחווה ישנה טברנה שבדית מסורתית עם משקופים נמוכים כטברנה של טרולים, ופונדקאית עליזה. כולם שם כבר ביקרו בישראל, יחד עם יוסף, והם מליצי יושר נאמנים שלנו. בילדותי יוסף היה כמו אבא שני שלי, ואני גאה בו, ורואה את אהבת הכפריים ובני המקום אליו. הם יודעים שהוא יהיה תמיד הראשון לצאת לעזרת כל אחד.
ליד הטברנה נמצאות גם התרנגולות המטילות, בכניסה אל היער הירוק והאינסופי. אנו נוטלים סלסילה גדולה, וממלאים אותה בירקות ריחניים, שעכשיו נקטפו, פירות מן העצים, גרגרי יער טריים, פרחים מן השדה, צמחי תבלין מהחממה, וביצים שנוטלים הישר מן הלול, ומשום מה אין עליהן חותמות עם תאריך אחרון לאכילה!
השנה הגיעו לחווה להקות של ברווזים נודדים מרוסיה, שלא נראו פה מעולם, והן מלכלכים הכל, מתלונן יוסף, בהביטו על עדרי הברווזים המגעגעים שהגיעו מן השמיים הישר לפאתי החווה. משנה לשנה יותר חם בצפון אירופה, והתנהגות הדבורים, הציפורים והצומח משתנה. החורף נהייה קל יותר, דווקא הקיץ קשה.
ללכת לטייל ביער העבות, יער אמיתי וירוק, ולהביט אל הים ונקיקיו, אין יפה מזה בעולם כולו. כאן שיח הפטל, וכאן בלוטים קצרים, החייבים לנבוט במהירות, שלא כמו בארץ. עצי בוק עצומי גודל, עצי ליבנה, נחלים זעירים, פירות יער בישניים, וטירות הנשקפות מן המרחקים. ביקור אצל הרוזנת, ידידת האתר. מגיעים ביחד לפיקניק אל “בית החבית“, בית בן מאות שנים לחוף הים המיוער, שכל מי שמבקר בו, חורט בו באיזו שנה ביקר. יש מן המאה ה-18, ה-19, יש משנות מלחמת העולם השניה. כל אחד משאיר מזכרת.
ואנחנו החלטנו להשאיר מזכרת גם משלנו, וחרטנו מגן דוד יפה וגדול, חרוט עמוק, למזכרת עולם.
מכין את מיץ הוורדים, משקה תוסס, תוצרת בית, ומבוקבק באופן מקצועי
בצד החווה ניצב תורן ענק וסביבו מעגלי פרחים תלויים. בני המקום נוהגים להתאסף סביב התורן ביום הארוך ביותר בשנה, ולרקוד סביבו, אולי מסורת פגאנית במדינה, שבה עונות השנה הן דבר קיומי. יוסף העמיד את העמוד על מקומו, וגם בכך הפך למנהיג לא מוכתר של הקהילה המקומית כולה.
הוא מביט בסלידה על המחשב והאינטרנט, למרות שהוא נאלץ להשתמש בהם, ולשלוח אימיילים, כמובן. אבל, אבוי, בניו הצעירים, בני הדודים שלי, מחוברים כמוני עמוק אל המחשב. אין להם סודות ללחוש לדבורים או לאווזים, בינתיים.
דבורים עמלניות, מייצרות רק טוב: הדבורים של יוסף, לחצו על הסרטון, וכך תלחשו גם אתם לדבורים:
ועוד משהו. הגענו לשבדיה בדיוק כאשר התפוצץ משבר בין ישראל למדינה הסקנדינבית, על רקע כתבה בצהובון לפיה צה”ל גנב חלקי איברים מפלסטינים. השבדים הממוצעים, נדמה שאיבדו כבר מזמן עניין בסכסוך שלנו, והידע שלהם עלינו חלקי מאוד. אלא שמספר המוסלמים במדינה הולך ועולה, ולכן גם הלחץ שם על ישראל, בנוסף לשמאל האנטי ישראלי הישן.
לכשעצמה ישראל כמעט ולא קיימת שם, לא בהסברה, לא בהבעת עמדתה, לא בנוכחות אחרת. אין לנו פה, אין לנו טלוויזיה בינלאומית, אין לנו קול, נתונים לחסדי התקשורת המקומית, וחבל. כל כך הרבה אפשר לעשות בגן העדן הסקנדינבי הזה, שבדרך כלל אינו עוין את ישראל.
אנחנו כמו הברווזים הרוסים ששם, ציפורי גן העדן: זרים, חסרי קול, נתפסים כמלכלכים, בלתי מובנים. ורק יוסף בכור, המתגאה שם בישראליות שלו, מכשף את המקומיים, במחזור החיים המוזר והמופלא ביותר שאני יכול לחשוב עליו. ובכן, אם הוא יכול, באנושיות קורנת ובנתינה אינסופית, גם אנחנו יכולים.
