מאת ד”ר גיא בכור
בשנת 2003 נפל פחד מוות על מועמר קדאפי. הוא ראה את כיבוש הבזק של עיראק בידי המעצמה הגדולה בעולם, את נפילת סדאם חוסין, והרים ידיים. טעם ההפצצה שאירגון לו הנשיא רונלד רייגן באפריל 1986 עדיין היה בפיו. וזה היה טעם מר ומפחיד. הוא אסף את הפוטנציאל הגרעיני הצבאי שהקים, שם הכל על אוניות, ושלח לארצות הברית. כך האמין שניצל מגורלו של סדאם חוסין.
היום הוא מרגיש מרומה וכמי שאיבד את עולמו. “המערב הבטיח לי ולא קיים” התמרמר השבוע בראיון לביביסי. הבטיחו לי שימירו את האנרגיה הגרעינית הצבאית שפיתחתי באנרגיה גרעינית למטרות שלום. בגלל זה איראן וצפון קוריאה מסרבות להתפרק, כי ראו כיצד רימו אותי”. קדאפי ממורמר. בגלל התפרקותו המהירה, החפוזה והמבישה לועגים לו כיום במזרח התיכון, שהוא, סמל המהפכנות האנטי-מערבית התקפל ראשון. שבזמן מבחן עשב במכנסיים. מניותיו צנחו מאז. הוא איבד את אהדת הרחוב. ובשבילו כמנהיג-פילוסוף זו טרגדיה אמיתית.
קדאפי צעיר עדיין, בסך הכל בן 65 (עבדאללה הסעודי למשל הוא בן 83, מובארק בן 79), והוא שולט כבר 38 שנים! אין לו שום כוונה ללכת, אך קרה לו משהו. הוא נסגר בתוך עצמו.
הוא מעולם לא נחשב כאהוד על המשטרים הערביים. במהפכנות שלו, בטווסות, באיומים ובנסיונות החיסול כלפי שכניו. אך הוא היה מלך הרחוב, מלך ההמונים, ואכן את לוב כינה “ג’מאהיריה”, דהיינו “רפובליקת המונים”. הוא חי את התקשורת ואת הרחוב. קריאות התמיכה הקצובות של ההמונים בנאומיו הפרובוקטיביים היו כמו אוויר לנשימה. כמה עצוב שהוא איבד לא רק את המנהיגים אלא גם את הרחוב הערבי.
הוא כבר דמות פתטית ברחוב הערבי, האיש שאינו שייך, זן נכחד. הוא האחרון מבין השליטים הערביים שתפסו שלטון בהפיכה צבאית, מבין האחרונים שעדיין דוגל בסוציאליזם, האחרון שעדיין מתהדר במדי צבא עטורי מדליות, ששייך לעידן שנות החמישים, בעולם הערבי שכבר איננו. הרי הוא איש תקופת גמאל עבד אלנאצר וסאדאת, חאפז אלאסד, יאסר ערפאת וסדאם חוסיין. וכולם כבר אינם. הוא רוח רפאים של עולם ערבי מהפכני, אחדותי, אופטימי, שנכחד, ואיננו עוד. סוסים מהפכניים וצעירים תפסו לו את המשבצת. אחמדינג’אד,למשל, שטס מעלה מעלה על גבי האסלאם הקיצוני.
בעידן של אסלאם פוליטי ההולך ומקצין, של חשיבה פוליטית דתית, של עולם מושגים דתי, של שייחים ואייתולות, לא גנרלים, הוא כבר לא שייך. כך הוא אינו שייך למנהיגים וכעת גם לא לרחוב. אפילו חבריו הטרוריסטים השמאליים כמו קרלוס, הבריגדות האיטלקיות, באדר מיינהוף ואש”ף כבר שייכים להיסטוריה, והוא עוד כאן. אין לקולונל מי שיכתוב אליו. לגלגלים עליו. והוא שומע את זה. גרוע מזה, מכרסמים בשלטונו.
הוא הרי רגיל למחיאות כפיים בכל מקום. בשנת 1996 הופיע בועידת הפסגה הערבית בקאהיר כשרק על יד אחד שלו עטה כפפה לבנה. שאלו אותו: “האח המפקד, למה כפפה אחת?” השיב: כדי שלא אגע פיזית ביד של מנהיג ערבי שנגעה ביד ישראלית. וואו! הריעו לו על ההברקה הזו. והוא קלט את אהבת ההמונים.
“הספר הירוק” שלו כבר נתפס כמהתלה, גם בלוב. כל העסק עם שומרות הראש, צבא השודדות שהקים, מעורר חיוך, אך פתטי. וזה אוכל אותו מבפנים. הוא הרי רגיל להיות הילד הרע, זה שעשו עליו מחזמר בלונדון! ופתאום הוא מזדקן.
הוא החליט להשתנות בשנים האחרונות, להיהפך למהוגן, אך עברו רודף אותו. ניסיון חיסול שניסה להפעיל נגד יורש העצר הסעודי דאז וכיום מלך סעודיה עבדאללה מונע ממנו לבקר בסעודיה, ומסיבה זו הודיע אתמול שיחרים את ועידת הפסגה הערבית הצפויה בסוף החודש בריאד. המערב אינו סומך עליו בנושא האנרגיה הגרעינית ולכן לא מסייעים לו בגלל המוניטין הגרוע שלו. כך הוא תקוע בין המזרח התיכון לאירופה, בין מערב למזרח. מה יעשה? האם ימציא את עצמו מחדש? כבר מאוחר מידי. כל שנשאר לעשות זה להתמרמר בצד, ואולי לזכות במעט תשומת לב תקשורתית, אך עבורו אין זה מספיק. הוא מרגיש שהונו אותו, שההיסטוריה שכחה אותו ואת התיאוריות המהפכניות שהגה, על דמוקרטיה ישירה של ההמונים וכדומה. ועבור מנהיג-פילוסוף המונים זה קשה. האיש אינו שייך עוד. בספטמבר 1969 הדיח קדאפי את המלך הלובי אדריס הסנוסי, מי שנתפס אז כמונרך מיושן, מאובק ולא שייך. יכול להיות, חושב קדאפי בבעטה, שהפכתי לאדריס בעצמי?
