“ועדת” “פרס נובל לשלום” עשתה הכל כדי שלא להכיר בשלום ההיסטורי שביצע הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ואשר שינה את המזרח התיכון לבלי הכר. אלה ‘הסכמי אברהם’, והשלום בין ישראל לבין ארבע מדינות ערביות, דבר שנראה כמו הזייה לפני הנשיא טראמפ: האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. שלוש מדינות כבר קבעו את שגרירויותיהן בישראל, ובימים אלה יש מהלכים מתקדמים מאחורי הקלעים גם לגבי סודאן, בעיקר בתחום הכלכלי. 

אבל לא, הם נתנו את הפרס לשני עיתונאים עלומי שם, פיליפינית ורוסי, רק כי הם חלק מכת ה- PC. פרסי נובל הם פרסים של פרוגרסיבים, לפרוגרסיבים בלבד, כמו ה”פרסים” המטורללים, שמחלקים ה”עיתונאים” לעצמם, או אנשי ה”קולנוע” (שזו בעצם מחלקת התעמולה של הכת, חסר ערך ואפילו הרסני). 

לצערי, גם “פרס ישראל” ניתן משיקולים פוליטיים, ולכן גם הוא חסר ערך בעיני, בוודאי הבדיחה של “פרס נובל” או ה”אוסקר”. להתעלם מזה, זה חלק מתרבות השקר העולמית. 

מה הם “פרסים”? כלי שליטה. היה זה נפוליון, שהקים את “לגיון הכבוד”, חילק בין חייליו 1,500 צלבים, הפך 18 מהגנרלים שלו ל”מרשלים של צרפת”, וכינה את גייסותיו “הצבא הגדול” (La Grande Armée). כאשר מתחו עליו ביקורת, על שהעניק לחייליו “צעצועים”, ענה נפוליון: “בני אדם נשלטים בידי צעצועים”. 

זה הכבוד, וכך כת ה- PC קובעת מי “חשוב” ומה “חשוב”; בעזרת צעצועים. ועוד: נפוליון אף חשף עוד יותר את דעתו על תעשיית הכבוד, כאשר הסביר בדבריו בפני “מועצת המדינה” (1802) את סיבת רצונו בשימוש בכיבודים: “אצל הרומאים היו אצילים ואבירים, והיו להם תחפושות לכל דבר. הם העניקו תגמולים, פרסים, ציורי קיר, ניצחון. אני קורא לכל אלה ‘רעשנים’. נו, בעזרת רעשנים אנו מובילים את הגברים” (C’est avec des hochets que l’on mène les hommes).      

במאמר הזה (2012) צפינו את נפילת “האחים המוסלמים” ומורסי כאשר האמריקאים העלו אותם לשלטון במצרים, וכך כתבנו שם על בלוף ה”פרסים”, בבחינת לקח לכל אחד: