מאת ד”ר גיא בכור
את עץ הבונסאי היפני הקטן קניתי לבתי הגדולה לפני שנים, וכדרכם של בני נוער, עם הזמן הוא נשכח, ונעזב לנפשו. כיוון שלא היו לו צרכים מיוחדים, הוא פשוט רבץ על מדף ליד הספריה הגדולה, ואחת לחודש השקיתי אותו, ללא תשומת לב מיוחדת. בונסאי זעיר, בעל מרקם של עץ, אך מיניאטורי. ובכל זאת, אהבתי את צורת הגזע ואת החוסן שלו. לעיתים לא קיבל מים במשך תקופות ארוכות, אך כעץ חזק, וזקוף, הוא התעקש להמשיך.
במשך השנים היתה ישראל זעירה וקטנה, אך באופן פלאי, דווקא היא הגדירה את הערבים. במאבק בה, ואחר כך בשלום איתה, קבעה מבלי לדעת, מי נמצא במרכז העולם הערבי, כלומר מנהיג, ומי בשוליים, כלומר מממן. בשל כורח המאבק בה הפכו מצרים, סוריה, ירדן, לבנון והפלסטינים למנהיגי העולם הערבי: הרי הם מקריבי הקורבן במאבק נגד ישראל, ולכן מן הדין שמדינות המפרץ וצפון אפריקה יתמכו ויממנו את מאבק המדינות המובילות.
ישראל היתה פונקציה, איש לא התעניין בה באמת, אלא שבעצם נוכחותה הגדירה מרכז ושוליים בעולם הערבי. היא עצמה פשוט רבצה שם, אך ברביצתה הגדירה אחרים. מאוחר יותר עשה הנשיא סאדאת שלום איתה, כדי להמשיך ולזכות במנהיגות העולם הערבי, אך הפעם כמי שמייצג את הערבים בשלום עם ישראל, לא במלחמה איתה. אך גם הפעם זו היתה רק ישראל פונקציונאלית, שנועדה לשרת את שאיפות ההגמוניה של מצרים, ותו-לא. איש לא התעניין בה באמת, איש לא ניגש אליה, כמובן שאיש לא הישקה אותה. היא לא עניינה איש באיזור שלנו.
והנה, לפני כשבועיים, כאשר אני מחפש ספר בספריה הגדולה, הופתעתי מאוד: עץ הבונסאי פרח בפריחה ורודה זעירה, פריחה יפנית, עם אשכולות של פרחים קטנטנים, ומעולם לא ידעתי אפילו שהוא אמור בכלל לפרוח! זו היתה הפתעה גדולה. פריחה ורודה ועזה, חד משמעית.
בשנות התשעים, ובמיוחד לאחר הסכם אוסלו, החליטו מדינות הפריפריה הערביות למרוד בסדר הערבי הישן, כלומר במנהיגות מדינות המרכז. הפריפריה התעשרה מן הנפט, והחליטה לנקוט מהלך מפתיע. אם המרכז הגדיר את עצמו באמצעות המלחמה נגד ישראל ואחר כך בשלום איתה, מדוע שגם הפריפריה לא תעשה כן? וכך החלו ליצור איתנו קשרים ישירים מדינות הנפט במפרץ, נפתחו נציגויות ישראליות בקטר, בעומאן, בבחריין, בדובאי, וסעודיה העלתה את תוכנית השלום שלה, לקרוץ לארצות הברית, דרך ישראל כמובן. וכך היה גם מדינות צפון אפריקה. נפתחו נציגויות ישראליות במרוקו, בתוניסיה, ואפילו נחתם חוזה שלום מלא עם מאוריטניה. אנחנו חשבנו שהם באים אלינו בגלל יופיינו, בגלל הטכנולוגיה שלנו, עליונותנו, מה אתם יודעים. התנפחנו מרוב נחת, ודיברנו על מזרח תיכון חדש. חשבנו שהסיפור הוא אנחנו, בעוד שאנחנו היינו סטטיסטים בכלל.
מה שלא הבנו הוא, שהם באו אלינו כי חשבו שאנחנו גשר לארצות הברית, וכי יש לנו לובי חזק בוושינגטון, זה הכל. איש לא התעניין באמת בישראל. היתה זו ישראל וירטואלית, מעבר לירח. העיקר שנתפסה כמי שיכולה לסדר עניינים בוושינגטון. בתפיסה אנטישמית הפוכה הם באמת האמינו שישראל הזעירה שולטת בעולם, ובוודאי בארצות הברית.
הוצאתי אותו אל הגינה, אל השמש, ושם ראה לפתע, לראשונה בחייו, את העצים הגדולים והאדירים, והוא דימה לעצמו שגם הוא ענק ועצום כמותם. הוא ראה עצמו משתלב שם עם האחרים! הוא באמת נראה מתאים לגינה. השמש זרחה עליו, ופרחיו הזעירים בהקו למרחוק. הבונסאי ניצב על שולחן הגינה זקוף, ענפיו מתוחים ועבים, וגאה לחש לעצמו: אכן, זהו מזרח תיכון חדש.
כמה יפה וגדול אני, חשב לעצמו עץ הבונסאי, אני מלך המזרח התיכון!
אלא שבשנות מימשל בוש האחרונות ארצות הברית החלה להתקרב אל מדינות הפריפריה הערביות, עם כשלון הניסוי הדמוקרטי, מדינות שעכשיו הפכו לעשירות ולשולטות, בלי התיווך הישראלי. הן הפכו מעניינות עבור וושינגטון יותר מישראל, וכך הפך הגשר למיותר. לא היו בו תועלת וצורך עוד, אפשר היה בלעדיו. הלובי הערבי בוושינגטון כבר אפקטיבי כמו הלובי היהודי, וכספי המפרץ הפרסי תמכו במועמדים לנשיאות האמריקנית. קטר, ידידת ישראל, ניתקה את הקשרים איתה, אין כבר צורך, מאוריטניה ביטלה את הסכם השלום, אין צורך, תורכיה התרחקה. פעם נזקקה אנקרה ללובי הישראלי בוושינגטון, היום וושינגטון מחזרת אחריה, אז בשביל מה לשלם מחירים לישראל? ואילו מחירים יקרים, בדעת הקהל הערבית. התועלת פחתה לעומת העלות, אז אין צורך.
אבל הבונסאי שכח כמה זעיר הוא, ופרחיו מיניאטוריים, זעירים ממש, ורק תעלול של המצלמה הציב אותו לצד עצי הגן האדירים. זו אותה שמש, אכן, ואותה פריחה, אך זו פריחת שולי השוליים, בגודל כף יד. הטבע תיעתע לרגע. אבוי, אין מזרח תיכון חדש.
אבוי, כמה זעיר הוא
כאשר השמיע ברק חוסיין אובמה את נאום ההתנצלות והחנופה לערבים ולאסלאם בקהיר, הפכה עכשיו ישראל לחלוטין למיותרת עבור משטרי האיזור. אולי מדינות ערב ישמשו עכשיו גשר עבורה להגיע לוושינגטון. כך הורס אובמה את תהליך השלום במו ידיו: במקום שמדינות ערב יבואו אליו דרך ישראל ובכך יכבשו את דרך השלום, הן יכולות לבוא אליו בלי ישראל בכלל. ככל שיחליש את ישראל, כך יחליש את העניין של האיזור בשלום.
פרחי עץ הבונסאי נבלו עכשיו. ניסיתי להשקות יותר, הוספתי דשן, אך הפרחים התייבשו. אפורים, מלוכלכים ויגעים נותרו תלויים עליו, זכר לימים מפוארים וקצרים מאוד. זכר להתגאות רוח, ליוהרה, ולמפח נפש. הורדתי ממנו את הפריחה שהתייבשה, והוא חזר אל בינות לספרים, אל מקומו הצנוע והנחבא, אך הגזע שלו – חסון כמו תמיד.
ואני יודע, ללא שום צל של ספק: עוד ישוב היום, מתישהו, והוא יפרח ויזהר שוב. זו הרי מחזוריותו האינסופית של הטבע.
◄קיראו את התגובות למאמר זה, בפורום החדש של האתר.
◄אני מבקש באופן אישי, ממי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לא לשכוח, ולחדש אותו. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים – עושים זאת בלחיצה – כ א ן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש או לחצי שנה. ניתן להירשם – כ א ן.
◄האם תצרפו עוד קוראים לאתר שלנו? את החברים שלכם? אנא, ספרו להם על האתר, שמחו אותם. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה.
