"החור היהודי שלי"

מאת ד”ר גיא בכור

אחד הרומנים החשובים של המאה העשרים, ובודאי אחד האהובים עליי, הוא ספרו של מחבר המיסתורין אמיל אז’אר – “כל החיים לפניו” ( (La Vie devant soi,  אשר יצא לאור באמצע שנות השבעים בצרפת. אתם אולי עוד זוכרים את הסרט רב הרושם, זוכה האוסקר, שנעשה על פי הרומן, בכיכובה הדרמטי של סימון סניורה (בתמונה), ובבימויו של הבמאי הישראלי משה מזרחי.

אני טוען כי המחבר המסתורי, שבהמשך נחשוף את סודו, פיצח את הקוד הגנטי היהודי ובאותה מידה את הקוד הגנטי הצרפתי. הבחירות לנשיאות היום בצרפת ובאותה מידה יום הזיכרון אצלנו, משמשים, אם כן, כר משותף, לפצח כאן את הקודים הללו. זה חשוב, שכן אם זה הקוד הגנטי שלנו, עלינו להיזהר מאוד. הדבר קיומי מבחינתנו.

העלילה המתרחשת בצרפת של שנות השבעים, מספרת את סיפורה של זונה יהודייה זקנה, רוזה, שנולדה בפולין, היגרה לצרפת, עברה את השואה באושוויץ, וחזרה לצרפת. כאשר הזדקנה, היא מטפלת בילדים נטושים, ערבים, יהודים, וייטנמים ומה לא, בדרך כלל אם יש מישהו ששולח עבורם שיק עלוב אחת לחודש. הסיפור כולו הוא מנקודת מבטו של מומו, ילד ערבי אלג’יראי בן תשע, המטופל על ידי אותה רוזה. מנקודת מבטו היא, על היהדות שלה, האידישאיות, אושוויץ וישראל, נראים כפנטזיה אחת גמורה. בשנותיה האחרונות סבלה מדאם רוזה מבריחת זיכרון ושקיעה בהזיות. כאמור העלילה של הספר מתרחשת בשנות השבעים של המאה העשרים.

“פתחתי את הדלת לאט לאט, כדי לא להפחיד את עצמי, והדבר הראשון שראיתי, היתה גברת רוזה לבושה כולה, עומדת באמצע החדר ועד ידה מזוודה קטנה. היא היתה דומה למישהו שעומד על הרציף ומחכה לרכבת התחתית. הסתכלתי לה מיד בפנים וראיתי, שהיא בכלל לא בעניינים. היא נראתה כל כך רחוקה וכל כך מאושרת. העיניים שלה הסתכלו רחוק.. היא לבשה שמלה כחולה עם חרציות, ולמטה בארון מצאה את ארנק הזונה שלה, ששמרה מסיבות רגשיות… והסתכלה דרך הקירות כאילו הגיע הזמן לעלות על הרכבת האחרונה.

“מה את עושה, מדאם רוזה?”

“הם יבואו לקחת אותי. הם יטפלו בכל. הם אמרו, שאחכה כאן ויבואו עם משאיות לקחת אותנו עם הדברים החיוניים ביותר לאיצטדיון מרוצי האופניים”. (הערה: ב- 21-22 ביולי 1942 עצרה המשטרה הצרפתית למעלה מעשרת אלפים מתושבי פאריס היהודים. העצורים רוכזו בולודרום החורף של פאריס, משם הועברו למחנה דרנסי, וממנו לגרמניה).

“מי זה, הם?”

“המשטרה הצרפתית… הם נתנו לנו חצי שעה ואמרו, שניקח רק מזוודה אחת. יעלו אותנו על רכבת, ויובילו אותנו לגרמניה. לא תהיינה לי יותר בעיות. הם יטפלו בכל. הם אמרו, שלא יפגעו בנו לרעה. הם ידאגו לדיור, למזון ולכביסה”.

לאחר ששב זיכרונה היתה רוזה מסתגרת לפרקים בקיטון צר, שהקימה לעצמה במרתף הבית. מקלט. מסתור. כאשר הילד הערבי מגלה את המרתף הזה הסכימה לגלות לו. “ואז הסתכלה מעל לראשי, כאילו היא רואה רחוק מאוד, קדימה ואחורה, ומילמלה: “זה החור היהודי שלי, מומו”.

אמיל אז’אר קלט את הפחד מהשמדה, שאינו טבוע בשום עם אחר, חוץ מן היהודים. לא במקרה מבלף מומו את כל השכנים שמדאם רוזה “עלתה לישראל”, כאשר הוא הניח אותה למות, על פי רצונה, בחור היהודי שלה, במרתף. הפחד הזה מאיץ בנו לפתח, ואפילו בתת מודע, מן חור יהודי כזה, ויהיו מי שיטענו שזו דימונה, בהפוך על הפוך.

מי שחי בישראל מבין את שכתבתי עכשיו. מי שאינו מכיר את המציאות הישראלית, הדבר עלול להיראות לו הזוי לחלוטין. אך נא לשים לב, זהו פחד מהשמדה, גם כאשר לא קיימת סכנת השמדה כלל!

ומדוע אני טוען כי מדאם רוזה, הנאלצת עם כמעט 100 קילו משקל לעלות ברגל שש קומות, היא לא  רק ישראל והקיום היהודי, אלא גם צרפת המודרנית?

אמיל אז’אר, סופר המסתורין, בנה את רוזה כצרפת. לא במקרה שמה רוזה, שם של פרח, כמו החבצלת, המשמשת עד היום כסמל צרפת. אך זו כבר צרפת אחרת: אפריקאית, מוסלמית, ערבית. האתוס המכונן שלה הוא כבר זר, בעיקר אפריקאי. צרפת עזבה את אלג’יריה, ואלג’יריה נחתה בצרפת.

“גברת רוזה נולדה בפולין כיהודיה, אך שנים רבות קיימה את עצמה במרוקו ובאלג’יריה, וידעה ערבית כמוני וכמוך. לכן היא ידעה גם את שפת היהודים, ולעיתים קרובות דיברנו בינינו בשפה הזו. שאר הדיירים בבניין היו ברובם שחורים. ישנם שלושה מעונות של אפריקאים ברחוב ביסון… אין לי זמן לפרט לכם את השבטים שלהם… שאר דיירי הרחוב הזה וגם שדרות בלויל הם בעיקר יהודים וערבים. ככה זה נמשך עד לה גוט ד’אור”.

זו צרפת, המכושפת בפתיחות שלה, בהכנסת כל זר ואחר, אשר אינה מסוגלת לראות עוד שמי שהכניסה, ישתלט עליה לימים. זהו הקוד הגנטי ההרסני הצרפתי, אשר אמיל אז’אר חזה אותו כבר לפני שלושים שנה, הראשון שהבין שהדמוגרפיה המוסלמית משנה את המדינה הזו לבלי הכר. זו מדינה ללא הכרה.

כיוון שרוזה היתה שוקעת בהסתיידות מוח כלשהי, מגייס הילד מומו את חבריו השחורים להעיר אותה . כמה סמלי.

“לכן הקדשנו שעות על שעות להפחדה נוראה של גברת רוזה, כדי שהדם יעלה לה לראש. אדון ואלומבה, היה איום ונורא, כשבלע אש ופלט אותה החוצה, עד התקרה. אבל גברת רוזה היתה בעונת שפל, שקוראים לה ניימת… חצי שעה הקיא לפניה אדון ואלומבה להבות, אבל היא הסתכלה בעיניים עגולות ומטומטמות, כאילו נהפכה כבר לפסל שלא מסוגל להרגיש שום דבר… ערב אחד, כשגברת רוזה לא נמצאה איתנו וישבה סרוחה בכורסה עם מבט חלול, עלו אלינו אדון ואלומבה וחבריו. הם באו חצי עירומים ומקושטים בהרבה צבעים, עם פרצופים צבועים כמו איזה דבר איום ונורא, שמיועד להפחיד את השדים, שמלווים את הפועלים האפריקאים כשהם באים לצרפת. שניים מהם התיישבו על הארץ עם תופי היד שלהם, ושלושה התחילו לרקוד סביב גברת רוזה, והכורסה שלה…אבל זה לא הועיל.”