מאת ד”ר גיא בכור
הנה תופעה, שתיראה כמוזרה בעיני מרבית הישראלים: בעוד הישראלי הממוצע שקוע בדכדוכיו הקיומיים, ומחשב מהיכן תיפול עליו הרעה הבאה, מגיע לארץ זרם של משקיעים זרים, המגלים עניין רב, אפילו התלהבות, מן המשק הישראלי, ההי-טק שלנו, התעשייה שלנו, ומוכנים, ממש מבקשים, להשקיע כאן את כספם. האם מישהו היה שם כסף על משהו שאין לו עתיד? גם את זה חייבים לזכור, ולזקוף את הראש בגאווה: שנת 2006 היתה שנה כלכלית כה טובה לישראל, בעצם השנה הכלכלית הטובה בתולדות המשק שלנו אי פעם, עד כי מלחמת לבנון פשוט נבלעה על ידי הכלכלה המצויינת. זו נקודה חשובה גם לעתיד: אפילו אם נצטרך לעמוד מול אתגרים צבאיים לא קלים, מצבנו הכלכלי איתן.
היום נתבקשתי על ידי בית ההשקעות היוקרתי “מריל לינץ'”, סניף ישראל, להיפגש עם נציגת בנק השקעות בריטי של מליארדים, שהגיעה לישראל, ולתדרך אותה על המזרח התיכון. עשיתי זאת כבר מספר פעמים עבור בית ההשקעות הבינלאומי הזה, ובטכנולוגיות של וידאו קונפרס וטלפון קונפרנס, אל עולם ההשקעות כולו, עבור בתי השקעות ישראלים ובינלאומיים אחרים. זו הזדמנות נדירה להיפגש בגובה העינים עם זרם ההשקעות העושה דרכו אלינו.
על רקע הנופים של תל אביב, הניבטים מרום מגדלי עזריאלי, כשהמארח הוא האנליסט הכלכלי המעולה של “מריל לינץ’-ישראל”, חיים ישראל, מי אשר מלווה באביטל פורת, יד ימינו, קיימתי את התידרוך, ובראשו, בין הייתר, הנתונים הכלכליים המדהימים של האיזור שלנו.
כמידי חודש דצמבר, כל שנה, אני רוכש את החוברת המיוחדת, השנתון, שמפרסם ה”אקונומיסט” הבריטי על כלכלות העולם, ובין הייתר כלכלת המזרח התיכון. אני ממליץ זאת לכל אחד מקוראיי. ממש השבוע יצא השנתון הטרי, וניתן להשיגו ברשת סטימצקי- The World in 2007 – והנה הנתונים שחייבים להכיר:
התל”ג של ישראל נכון להיום, דצמבר 2006 הוא: 150 מליארד דולר. מהו התל”ג של הרשות הפלסטינית, זו אשר רצינו משק כלכלי אחד איתה, ללא גבולות, אך עם פארקים תעשייתיים? 3 מליארד דולר. אני חוזר: 150 מול 3. אגב, זוהי עלייה ישראלית מ-132 מליארד ל-150 מליארד תוך שנה. הישג מרשים לכל הדעות. עכשיו אפשר להבין שמדובר לא רק בשתי כלכלות אחרות לגמרי, אלא בהבדל הברור בין עליבות העולם השלישי לבין הישגי העולם הראשון. בין שוליות למרכזיות. בין מי שהגלובליזציה דחתה אותו, למי שהיא מחבקת בחום.
מהי כלכלת ירדן? 15 מליארד דולר, לעומת 13 בשנה שעברה. לבנון? מ-19 עלה השנה התל”ג ל-24 מליארד.
מצרים עלתה, ללא ספק, מ-73 מליארד לפני שנתים, ל-103 בשנה שעברה והשנה: 116 מליארד. אלא שגורלה של מצרים עגום. עם אוכלוסיה של 77 מליון איש, ועם קצב ריבוי של מליון תינוקות חדשים כל עשרה חודשים, איך ניתן להגיע בכלל להישגים כלכליים? נכון, הם מציגים הישגים בגלל עליית מחירי הנפט, ומצרים מייצרת נפט, אך הכלכלה המצרית עדיין מקרטעת בין סוציאליזם לקפיטליזם, תוך ידיעה שעלייה במחירי הלחם עלולה להוציא מליוני אזרחים זועמים לרחובות.
מה ניתן ללמוד מן המספרים הללו? שאם מצרפים את כלכלות כל המדינות השכנות לנו ביחד, אין הדבר מגיע לתל”ג הישראלי, ואנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב של אנתיפאדה בת שש שנים.
התל”ג לנפש עוד יותר מדהים: ישראל מקבלת השנה תל”ג “פר קפיטה”, דהיינו לנפש, של 20,870 עליה נאה שממשיכה לצמוח מ- 18,540 לפני שנה. אך מה התל”ג לנפש סביבנו? ברשות הפלסטינית פחות מ-1,000 דולר לנפש. במצרים מעט מעל 1,000, בירדן 2,480 דולר לנפש, בלבנון, יחסית גבוה בשל אוכלוסיה מצומצמת יותר, 6,440 דולר. בעיראק האומללה בעלת הפוטנציאל העצום: רק 1,190 דולר לאדם, באיראן 3,560 לנפש, ואפילו בסעודיה העשירה רק 14,250, למרות ההכנסות העצומות של הנפט.
בשנות התשעים הציעה ישראל לעולם הערבי להצטרף אליה למרתון מדהים, שיכול היה להפוך את המזרח התיכון למרכז הפיננסי והטכנולוגי של העולם, ברנסנס אדיר של פריחה והתחדשות. הערבים דחו את החזון, ומזרח תיכון חדש לא קם. ההיפך, החזון הוביל רק לעליית ההתרסה האסלאמית, שמצאה עצמה מאויימת על ידו, ולכן גם לרדיקליזם, להתרסה ולהתנגדות כדרך חיים (“מוקאוומה”). החזון הוביל לאנטי- חזון, השאיפה לעתיד הובילה בהכרח לבריחה אל העבר. ישראל באמת ובתמים רצתה לקדם כלכלה משותפת שלה עם הפלסטינים וירדן, וכך גם להשיג לעצמה פיסת לגיטימציה בחבל זה של העולם. מה רע בכך? ובכל מקרה מדינות ערב היו יכולות להנות מאוד מן האקטיביזם הציוני. אלא שהעמים והמנהיגים סרבו. הם העדיפו ללכת לבד. וישראל הולכת לבד. הציונות נותרה היום כמילת גנאי באיזור, והאקטיביזם כתופעה זרה.
