הפרק הרביעי: סוד הציור שבארון

למאמר הבסיס: האמרסון של אבא

למכתבי התנחומים שלכם, הגולשים

מסעו של אבי, יחזקאל בכור, וזהו המסע השלישי, לא היה רק מעיראק לישראל. זה היה מסע פנימה, אל תוך המשפחה, אל העצמי, ונגד הזמן. כיצד ביקש לנצח את הזמן? הדברים המובאים להלן הם המכתב, שקראתי בהלוויתו, לנוכח קהל רב:

אבא היקר,

אני יודע שביקשת שלא יהיו הספדים בהלוויתך, אך זהו אינו הספד, זהו מכתב ממני אליך.

אתמול, לאחר שחזרנו הביתה מבית החולים, שם נפרדנו ממך בפעם האחרונה, נכנס אחי אל החדר בו שכבת בחודש האחרון, ליד מכונת החמצן הארורה, המתקתקת את תקתוק החיים והמוות, והוציא מן הארון שתי תמונות שמן, אחת גמורה ואחת בלתי גמורה, שהיו מוסתרות שם.

אני הבטתי בתמונות, ומגרוני נפלטה זעקה נוראה, שהגיעה עד השמיים, עד אליך. בתמונות האלה ציירת את עצמך.

לא צעקתי בגלל היופי עוצר הנשימה של התמונות, בכישרון הציור המופלא שלך, אלא מפני שהבנתי פתאום את חידת חייך. פיצחתי את כתב הצופן שלך.

*

כאשר היינו קטנים, היית יושב איתנו כל שבת, מצייר לנו רישומים, כותב באנגלית, שפה שכל כך אהבת, ופותר איתנו חידות הגיון, ובעיקר חידות מתמטיקה. היית נוזף בי, שאני איטי בפתרון החידות. אימנת אותנו לחשוב מהר, ותמיד באופן רציונלי.

אבא, נכון, לקח לי זמן לפתור את החידה הגדולה מכולן, אבל אפילו אני פתרתי אותה אתמול.

התחלת את הצופן בשנות השבעים, כאשר ציירת את אמא בתמונת שמן גדולה. עבדת על התמונה שלוש שנים. בסבלנות ובאדיקות. אמא, אהבת חייך, אותה הערצת חצי מאה. הערצת את האדמה עליה עמדה.

בשנת 2000 הגשת לי את התמונה השנייה, שבה ציירת אותי, תמונת שמן יפהפיה, שכולה אהבה, התלויה בביתי. ועדיין לא הבנתי.

לא מזמן ציירת את אחי ואחותי, ועל כל תמונה עבדת לפחות חצי שנה, מצייר כל שערה וקמט באהבה וברוך, במכחולים שיצרת בעצמך, ועדיין לא הבנתי.

אתמול, כאשר מצאנו את שתי התמונות שבהן ציירת את עצמך, בחדשים האחרונים לחייך, הבנתי פתאום.

אתה ביקשת להנציח את המשפחה שכל כך אהבת, לבנות תא משפחתי שיחזיק לנצח, בתמונות שמן שיתקיימו לעד. עשית עבודה יסודית, כמו תמיד, כדי שהתמונות יהיו באיכות הטכנית הגבוהה ביותר. רק על תורת הצבעים הרי עבדת כמה שנים. הסתרת את התמונות בהן ציירת את עצמך, כי רצית להגיש אותן לנו, לילדים, ביחד. אבל הספקת לצייר רק שתיים.

המשפחה היתה החיים שלך, ורק המשפחה. היא עמדה מעל כל ערך אחר באופן מוחלט. ביטלת כל רצון שלך למען המשפחה. ובחייך ציירת רק כמה תמונות שמן, תמונות בני המשפחה. כל הכישרון העצום שלך נשמר לשש תמונות שמן בודדות, עליהן עבדת שנים.

תמונות המשפחה. אלה הרי היו חייך.

*

כאשר עלית לארץ בשנת 1949 לבדך, כנער ציוני, חבר התנועה הציונית בבגדאד, והברחת את הגבולות בין עיראק לאיראן באופן דמיוני, התגייסת לצה”ל. מהר מאוד הבחינו בכשרונותיך יוצאי הדופן: כישרון מתמטי מדהים, זיכרון פנומנאלי גאוני, ידיים טכניות, אמינות ויסודיות –  וזומנת לקורס טייס. היה זה בראשית המדינה.

טסת כבר שעות לבד, וכמעט סיימת את הקורס. אלא שאז הודעת במפתיע למפקדים שלך שאתה פורש.

הם נדהמו. אבל יחזקאל, למה? הרי אתה המצטיין בקורס. צפוי לך עתיד מזהיר!

באותה תקופה של ראשית חיל האוויר התרחשו תאונות אוויריות רבות בשל רמת המטוסים הלקויה, וחברים שלך בקורס נהרגו.

הסברת למפקדים: המשפחה שלי הגיעה עכשיו מבגדאד בלי אבא, שהעדיף להישאר שם. אני לא יכול להרשות לעצמי להיהרג, כי אין מי שידאג לאמא ולאחים שלי. אני חייב לעזוב.

אמרו לך: בסדר, תסיים את הקורס, ותפרוש. ענית: לא. אם אסיים יהיה לי פיתוי להישאר. כך ביטלת את עצמך באופן מוחלט בשביל המשפחה.

*

שלשום, בשבת בצהרים, שעות אחדות לפני שהתמוטטת, כאשר אתה מתייסר בכאבי איוב, שאפילו מורפיום לא עוזר להם, הגענו אליך, אשתי ואני, בפעם האחרונה, בעודך בחיים. מעולם לא התלוננת על הכאבים. מעולם. קבלת הכל באצילות ובשתיקה, כדי שאנחנו לא נדאג. אני לא יודע מאיפה הבאת את הכוחות, לוחם שלי. דמותך הלכה וגדלה בעיני בחודש האחרון, מיום ליום. ואנחנו היינו איתך, ונלחמנו עליך בבתי החולים, במרפאות ובבית.

ביקשת מאמא כוס קולה, ואמא רצה למטבח מאושרת, שסוף-סוף ביקשת ממנה משהו. הרי לא רצית להטריח אותה בשום דבר. עשית הכל לבד. את כל שמות התרופות והטיפולים כבר העלית לקובץ אקסל, והכנת אפילו סטטיסטיקות.

ןאז ביקשת מאיתנו להתקרב, ובקול חלש-חלש, נאבק על כל נשימה, אמרת לנו: תשמרו על אמא. תשמרו על אמא. היא האהבה שלי. אני לא רוצה שהיא תשמע.

ענינו לך: ברור, זה מובן מאליו, וחשבנו שאתה מתכוון בזמן הטיפולים. לא ידענו את מה שאתה כבר ידעת: לשמור עליה לתמיד.

זאת אמא, שהאהבה שלכם, המדהימה, היא רומן שנמשך חמישים שנה. אפילו בזמן המחלה הקשה, תוך כדי היסורים והכאבים, המשכת לחזר אחריה, והיא אחריך.

אני מבטיח לך אבא, ואני יודע שאתה שומע אותי: נשמור על אמא תמיד, היא איתנו, ואתה יכול לנוח סוף-סוף, בשקט. הבקשה שלך תתקיים בצורה מלאה. תנוח אבא. סבלת מספיק.

עוד ביקשת מאיתנו להישאר מאוחדים. היה חשוב לך מאוד שהמשפחה תישאר ביחד, כמו הציורים. אני מבטיח לך שהמשפחה תישאר תמיד מלוכדת, ואני אדאג לאחיי ולבני ביתם, בדיוק כשם שהם ידאגו לי.

חשוב היה לך שגם המשפחה המורחבת תישאר מלוכדת ואוהבת, והנה, אתה רואה, אבא, כל המשפחה מקיפה אותך באהבה.

הם הגיעו, וכל השבט שלנו הגיע, לתת לך כבוד אחרון. כל המשפחה המורחבת; כל העיראקים שלך. כל השבט המופלא הזה.

אבא, יחזקאל בכור, היית אדם דגול, חכם, איש שלום ורודף שלום, צנוע ויושב אוהלים. את כל מה שסיפרתי כאן עליך לא אתה סיפרת לי. דליתי זאת מאחרים. היית מתרחק מכל מחלוקת, מחנך ומורה, איש של כבוד עצמי, וכבוד לזולת. אני מודה לך על כל מה שעשית למעננו. לא אפגוש עוד כמוך.