התנגשויות הלילה, שנמשכו זמן רב, בשכונת אבו דיס (ליד ירושלים), כולל ירי, בין התושבים לבין “המשטרה הפלשתינאית”, שהפכה לגוף טרור ברוטלי, כמקובל במשטרים ערביים. הם באו לעצור שלושה צעירים, אך בני החמולה שלהם התנגדו, פרצו מהומות, כפי שרואים בסרטון הקצר, והחמולה חילצה את השלושה מידי “המשטרה”:
ל”שוטרים” יש נשק, ולתושבים רבים יש נשק, וכולם נערכים ליום שאחרי הסתלקות מחמוד עבאס, אז תתחיל “החגיגה”. ממשלת ישראל דאז המיטה אסון לא רק עלינו עם קללת “אוסלו”, אלא גם על התושבים הערבים של יו”ש, שכנופיית טרור מיובאת השתלטה עליהם, עד היום. הם סובלים ממנה סבל רב: היא מדכאת אותם, הטיפול שלה בקורונה היה כושל, השחיתות עצומה, אין בכלל כלכלה, והיא גוזלת את כספם. בפועל נוצרה שם דיסטופיה, שאין לה שום יכולת קיום, ללא המימון והשמירה הישראליים.
השבוע עתרה “התאחדות הפועלים הפלשתינאים” לבג”ץ, שיורה לממשלת ישראל להפסיק להעביר את כספי המע”מ, או כל כספים אחרים, על עבודתם בישראל – אל ממשלת רמאללה, ויעביר אותם ישירות אליהם. לטענתם, ברמאללה גונבים את הכספים המיועדים להם, כך שהם לא מגיעים אליהם. העותרים דרשו מבג”צ להוציא צו על תנאי, שיורה לרשויות בישראל להסביר “מדוע לא יימנעו מלהעביר כספים לרשות הפלשתינאית, אשר אינה ממשלה נבחרת, השולטת בתושביה מתוך דיקטטורה”. Sic.
פה, משום מה, אותו בג”ץ לא כל כך ממהר..
ושימו לב איך ברשות הטרור משפילים את הקשישים התמימים מישראל, שהיו פעם “מחנה השלום” (חלקם מוכרים): שמים אותם באותו אולם (דומני, היחיד ברמאללה) עם ‘נטורי קרתא’, ומה קורה אז.. הרי כך מתייחסים במשטר ערבי אל המורדים של הצד השני: כאל בוגדים, שאותם יש לנצל נגד הצד השני:
אז מה עושים עם הכנופיה שייבאנו מטוניס? (כפי שהבריטים ייבאו את המשפחה ההאשמית מחצי האי ערב, ונתנו לה את ירדן ללא שום זכות): מחזירים אותם החוצה, ומחזירים את שלטון ראשי הערים, כפי שהיה. לכל היותר יש שם מליון וחצי תושבים, שלכולם יש אזרחות ירדנית, שנגזלה מהם ביולי 1988, בידי המלך חוסיין, בהליך שהמשפט הבינלאומי אינו מכיר בו:
זה הקו שלנו מעכשיו: הכל שלנו, מהים עד עיראק, לפי ועידת סן רמו והחוק הבינלאומי, שעוגנה בהחלטה רשמית של חבר הלאומים, שאומצה גם בידי האו”ם. תוכנית החלוקה לא תופסת כי היתה החלטה של העצרת הכללית, ולא של מועצת הבטחון, וממילא כל הצדדים הערביים דחו אותה על הסף. פלישת צבא ירדן ליו”ש היתה פלישה לשטחנו (והפלישה הצבאית הזו לא הוכרה על ידי שום מדינה, חוץ מבריטניה), ובשנת 1967 חזרנו אל השטח שלנו (לכן זה ‘שחרור’). בקרוב נחיל גם על חלקו את ריבונותנו, כפי שצריך היה לקרות לפני מאה שנים.
