מחפשי העבודה מאפריקה בישראל: ובינתים, הזרם רק הולך ומתגבר

◄האגדה על שתי הממלכות

◄בארץ המראה

לפני יותר מחצי שנה הוזמנתי לראיון באולפן התל אביבי של ערוץ 1. בעודי ממתין מאחורי הקלעים לתורי, פגשתי שם את זוכה תוכנית “השגריר”, איתן שוורץ. לשאלתי על מה הוא יתראיין השיב בגאווה: אני דובר “הועד למען פליטי דרפור”, והוא בא לדבר על קיפוח זכויותיהם של פליטים סודנים שנמלטו לישראל מאימת מלחמת האזרחים המוסלמית-מוסלמית המשתוללת שם. שוורץ התפעם כולו מהשליחות האנושית שבשמה דיבר, והקפיד לציין שאנו כמדינה יהודית חייבים לתת מקלט לנרדפים בעולם.

שאלתי אותו אז, על כמה פליטים סודאנים מדובר, אשר הגיעו לישראל, ונדמה לי שהוא ענה כמה עשרות, וכי בישראל כולאים ומתאנים להם.

עניתי לו בסיפור, כדי שיבין כיצד הוא וחבריו מכניסים את ישראל לצרה גדולה.

לפני שנים אחדות היתה חברת פרלמנט בריטית, אשר החליטה לנסוע לסודאן ולפדות שם עבדים, אשר נשבו בידי סוחרי עבדים מוסלמים. היא אספה כספים מבריטים בעלי מודעות, נסעה לסודאן, ושם ישבה תחת העצים ופדתה ממש עבדים. אלה, נשים, ילדים וגברים, הושמו במכלאה לא הרחק ממנה, ובתמורה לשחרורם קיבלו הסוחרים ערמות של כסף מקומי. אין ספק שהיא עשתה שליחות אנושית ממדרגה ראשונה.

אתה יודע מה היתה התוצאה לאחר המעשה הזה, שאלתי את איתן? מספר הסודאנים שנחטפו לעבדות זינק, שכן זה הפך להיות מקור פרנסה של ממש. היה מי ששילם, וכסף טוב, בעד העבדים. כוונות טובות רק הולידו גהינום.

עכשיו, באשר לפליטים הסודאנים, דע לך שמכמה עשרות, הם יהפכו מהר מאוד לכמה אלפים, לעשרות אלפים, ואנו לא נדע מה לעשות. איתן משך בכתפיו, ונכנס לאולפן.

ב- 30 בינואר השנה (2007) התכנסה ועדת הפנים של הכנסת לדיון מיוחד אותו דרשו נציגי ארגוני זכויות האדם, כולם כמובן מן השמאל. (פרוטוקול מצ”ב).

יו”ר השדולה למען פליטי דרפור הוא ח”כ אבישי ברוורמן, שבחמת זעם קדוש האשים את המימסד הישראלי ואת הבירוקרטיה שלנו במצב. הרבה צילצולים, מעט תוכן.

אני יושב-ראש השדולה, ולא לקחתי על עצמי שום דבר בנוסף למוניציפאלי, זה הדבר היחיד שאני לוקח על עצמי ביחד עם חבר הכנסת גלעד ארדן. רוב משפחתי נספתה בשואה. כשאנחנו היהודים רצינו לברוח מאירופה הבוערת למדינת ישראל, היינו במחנות בקפריסין, היינו במקומות אחרים, ראינו את הסרטים, את “אקסודוס”, ובשום מקום לא נתנו לנו גיבוי. לכן, אני פשוט מתפלץ ואני פשוט בוש כאשר יש השמדת עם בסודאן, ואני לא נכנס פה לעניינים פוליטיים, ומגיעים מספר קטן של פליטים. (עילגות הלשון – במקור).

הגדיל לעשות נציג מרץ, אבשלום וילן, אשר נתלה במספר המועט-כביכול של הפליטים הללו, אשר הגיע לישראל: 

אלוהים אדירים, אלוהי הבירוקרטיה, ‎300 איש. תראי במה אנחנו מתעסקים… מדובר פה על ‎288 איש, ומפחידים אותנו שמחר זה זרם של אלפים ועשרות אלפים. אני לא מציע לעסוק בזרמים, אני מציע לעסוק בנושא בצורה נבונה ולמצוא פתרונות. אפשר לדבר עם מדינות אחרות, חלק אנחנו נקלוט, חלק אחרים יקלטו. את בעיית המעברים בגבול הדרום צריך לפתור בלי כל קשר לעניין הזה.

היחיד שדיבר לעניין היה ח”כ מג’לי ווהבה:

היום מדובר ב-‎340 איש, ומחר הם יהפכו ל-‎3040 .

תמכה בו נציגת משרד המשפטים, עו”ד יוכי גנסין.

מצער לראות עד כמה רמת הדיון בועדת הכנסת שלנו היתה נמוכה ובלתי מקורית. ומה האמת בעניין הזה?

1. במצרים נמצאים כעת כ- 3 מליון פליטים סודאנים, רובם מוסלמים, אשר בעצם הימצאותם במצרים לא נשקפת להם עוד שום סכנת חיים. הם אינם נרדפים. האיחוד האירופי, האו”ם ומדינות נוספות מממנים את שהייתם במצרים, עד להתייצבות המצב בארצם.

    

2. כל הסודאנים והאפריקנים בכלל, המגיעים לישראל, מחפשים דבר אחד: איכות חיים, עבודה והשתקעות בישראל. באותו דיון בכנסת העיד על המצב הקשה פליט מסודאן בשם טומה קרנוב, השוהה בארץ כבר 11 שנה. איש לא טרח לשאול בבניין הריבונות הישראלית כיצד הוא שב”ח כבר 11 שנה בישראל. השיטה: בתחילה מגיע חלק מן המשפחה, ואז מבקשים איחוד.
3. איש לא העלה טיעון חשוב נוסף: כמה מן “הפליטים” הללו עובדים עבור ארגוני מודיעין של מדינות באיזור? כמה קל למודיעין של מצרים, איראן, או כל מדינה אחרת להזרים מאות אנשים ישירות לישראל, אשר מפזרת אותם בכל חלקי הארץ.

   הדיון, כרגיל, נגמר ללא תוצאות. הכל דיבורים.

חצי שנה אחר כך, הנה התוצאות:

בחודש האחרון הגיעו לישראל 400 פליטים מאפריקה השחורה, רק חצי מהם מדרפור, הייתר מסודאן וממדינות אפריקאיות נוספות. שיטפון שלעדות החיילים הולך וגובר. מדובר על קצב שנתי, לפי שעה, של כ- 5,000 איש. “באנו לפה לחפש עבודה, זה הכל”, סיפר אחד מהם ל”ידיעות אחרונות”, שמענו שאתם מתייחסים טוב אלינו ולכן החלטנו לבוא”.

השמועה יצאה בקרב המיליונים השוהים במצרים שהיהודים נותנים להיכנס אל העולם הראשון, ויללה, הזרם החל. זכרו את חברת הפרלמנט הבריטית.

הם שוכרים מדריכים בדואים, הלוקחים אותם במשך שעות, עד להברחת הגבול. כיוון שהם מייד מתפזרים בארץ, לא ידועים המספרים שלהם. לאיש מהם אין כוונה לעזוב את ישראל, הם באים להשתקע כאן. עכשיו 5,000 בשנה, בעתיד גם 50,000.

יש לזכור, איש מהם לא היה נרדף במצרים, כך שהשיקול המוסרי כלל לא היה רלבנטי כאן. חיי כולם בטוחים במצרים, במימון בינלאומי. כולם ערבים, רובם ככולם מוסלמים. כך מצרים גם מרוויחה מימון עבורם, וגם מאפשרת להם לברוח לישראל.

אין ספק שסיפור סודאן הוא טראגי ומצמרר, אך אילו מוסלמים ששוחטים מוסלמים, ובכל מקרה כאן לא מדובר על השוהים בסודאן, אלא על אלה שבמצרים, וזהו סיפור אחר. ואיפה מדינות ערב בעניין הזה?

ואצלנו: מהומת יהודים בין הצבא, המשטרה, משטרת ההגירה, משרד הפנים, המשפטים וארגוני “זכויות האזרח”. רוצים לדעת כמה מטפלים אצלנו בעניין, ואיש בעצם אינו מטפל? הנה רשימה חלקית, מפרוטוקול הדיון בכנסת: