נשיקת אשת העכביש: כך מתנכלת גרמניה לישראל

מאת ד”ר גיא בכור

תא מאסר מצחין, אי שם בדרום אמריקה; שני אסירים עלובים – ולנטין שנאסר ועונה בשל היותו חבר במחתרת שמאלנית קיצונית, ומולינה, חד-מיני שנכלא בשל קיום יחסים עם קטין. כך נפתח הסרט “נשיקת אשת העכביש”, על פי ספרו של הארגנטינאי Manuel Puig (1976), על מפגש בלתי אפשרי בין שני מקרים קיצוניים. הספר זכה לעיבוד קולנועי מהולל (1985), זוכה פרס האוסקר עם וויליאם הארט (מולינה), ראול ג’וליה (ולנטין) וסוניה בראגה.

מולינה הנשי מעביר את זמן הכלא האינסופי בשחזור סרט רומנטי זול, שיצרו הנאצים בזמן מלחמת העולם השניה, על אשה יפהפיה וגדולה מהחיים, הנושקת את מאהביה, ואז בוגדת ונוטשת אותם; זוהי נשיקת אשת העכביש. הוא חי את הסרט, ומכיר בו כל פרט.

למרות הסלידה הראשונית ביניהם, יושבי התא המשותף מתקרבים והולכים, כשמולינה חוזר ומשחק את פרטי הסרט הרומנטי-נאצי אל מול חברו לתא, כך שזהו סרט בתוך סרט.

“לעולם לא עוד”, “גרמניה תמיד תעמוד לצד ישראל”, “ביטחון ישראל חשוב לנו”, ועוד ועוד הבטחות ומילים (אם כי קיבלנו במתנה שתי צוללות דולפין, כדי שהגרמנים יוכלו למרק את מצפונם, לאחר שהתגלה שהיו אלה גרמנים, שמכרו לסדאם חוסין את הנשק הכימי שלו, בו איים על ישראל) – כך אפשר לאפיין את היחסים בין גרמניה החדשה לבין מדינת ישראל. אין לי ספק שהקנצלרית הנוכחית אנגלה מרקל היא אוהדת של ישראל, ועל כך מגיעה לה הערכה רבה, אלא שאמת נוספת מסתתרת לה, אמת מקפיאת דם, שמציגה את היחסים האלה באור שונה לגמרי.

ארגון ישראלי מדהים בשם NGO MONITOR (כן, היכנסו לאתר שלהם והפיצו אותו, בעברית, באנגלית) העוקב בדקדקנות אחר מקורות ההכנסה והעבודה של ארגוני “זכויות האדם” בישראל וברשות הפלסטינית, חושף את ההשקעה העצומה של ממשלת גרמניה בארגונים פוליטיים קיצוניים אלה, בשווי של עשרות מליוני שקלים בשנה. מדובר בכסף ממשלתי ישיר, של משרד החוץ הגרמני, המשרד לפיתוח ושיתוף פעולה (BMZ), משרדי ממשלה נוספים, או קרנות, המקבלות בעקיפין מימון פדראלי-ממשלתי גרמני, או של האיחוד האירופי.

חלק גדול מן הכסף מגיע דרך “קרנות” גרמניות הנהנות מתקציב ממשלתי או פדרלי, בעיקר קרן פרידריך אברט, קרן היינריך בל, קרן רוזה לוקסמבורג, מרכז וילי בראנדט, קרן האנס זיידל (קשורים ב”קרן החדשה לישראל”), “מדיקו”, ארגונים כנסייתיים שהכסף שלהם הוא בעיקרו גרמני-ממשלתי, ועוד.

לא היה קל להשיג את הפרטים האלה, משום שהם מוסתרים בכוונה. NGO MONITOR ביצעו עבודה בלשית, ללכת לרשם העמותות, ועוד. רוב הקרנות הגרמניות סרבו להסגיר פרטים כספיים, בתשובה לפניית NGO MONITOR, דבר שהוא לא חוקי, שכן מדובר בכסף ציבורי-ממשלתי, שחייב להיות שקוף. התוצאות מצמררות.

לקרוא את תקציר הדו”ח בעברית

לקרוא את הדו”ח כולו באנגלית – שילחו אל החברים בעולם

לקרוא את תקציר הדו”ח בגרמנית – שילחו אל החברים בגרמניה

לאט לאט מתברר שמולינה נשתל בעצם בתא בידי השלטונות, כדי להשיג וידוי, או פרטים מפלילים מן האסיר הפוליטי הקיצוני. אנחנו מבינים את זה בהדרגה, מן השאלות ששואל מולינה, לפתות את ולנטין.

והנה הארגונים “הישראליים” הממומנים בכסף ממשלתי גרמני ישיר או עקיף, אתם מכירים אותם:

עמותת “זוכרות” – ארגון שחרט על דגלו ל”החזיר” לישראל מליוני פלסטינים, וכך להרוס אותה כמדינת היהודים. זהו ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המציג אותנו כמדינת דיכוי בלתי מוסרית.

“קואליצית נשים לשלום” – ארגון שהוא ממובילי קמפיין החרם על ישראל (“חרם, משיכת השקעות וסנקציות”), האוסף נתונים על חברות מסחריות, בינלאומיות וישראליות העובדות עם “הכיבוש”, כדי להלשין והחרים אותן. חברות ישראליות של הארגון צולמו מנופפות בדגל של “החזית העממית לשחרור פלסטין”, ארגון טרור לפי ההגדרות בישראל, באיחוד האירופי ובארצות הברית, אם כי התמונה “נעלמה” מהאתר של הארגון הזה, מייד עם החשיפה על ידי ה- MONITOR.

“רופאים למען זכויות אדם“– ישראל – קיבל שני מליון ₪ בשנים 2010-1012, ופעיל מרכזי בקמפיין עולמי נגד ישראל. הארגון מאשים את ישראל בעינויים ובהתעללות, אם כי ניתוח רפואי הוכיח שמדובר בטענות שקריות ומוטות. בכלל, ממתי רופאים הם פעילים פוליטיים? האם אני צריך לבדוק מה העמדות הפוליטיות של “רופא” לפני שאני מתאשפז? האם הוא ייתן יחס שווה לכולם? אני כבר לא בטוח.

“יש דין” – רבע מליון ש”ח מאחת הקרנות בשנת 2012, זהו ארגון “ישראלי” שטוען בעולם כולו, וגם בתוך המערכת המשפטית שלנו, שאנחנו “אפרטהייד”, המבצעים פשעי מלחמה, ומפיץ את השקרים בכל הכוח. הארגון גם דורש להגיש אישומים נגד בכירים ישראליים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

שנמשיך עם הממונפים מברלין? “מחסום ווטש”, “עיר עמים” (עמותה איומה, שתפקידה היחיד הוא למנוע בנייה יהודית בירושלים), “שוברים שתיקה”, “הגדה השמאלית”, “העוקץ“, “סולידריות עם שייח’ ג’ראח”, ACRI, “לוחמים לשלום”, סדאקה-רעות, פורום הנגב לדו-קיום ושוויון (כלומר גרמניה גם מתערבת בנושא הבדואים בישראל), “קו חם לעובד”, מרכז אדווה, “אחותי”, “אסף” (להשארת המסתננים מאפריקה בישראל), מוסד ון ליר, “עדאלה” (קיבל מאחת הקרנות 121,800 ₪ בשנת 2012), “פלסטין-ישראל ג’ורנל”, מרכז מוסאווא, בלוג שמתמחה בהשוואת ישראל למדינת אפרטהייד, “בצלם” (קיבל 2.6 מליון ₪ בשנים 2010-2012) מרכז פרס לשלום, מיפתח, אעלאם, שתיל, ועוד, ועוד ועוד, שלא לדבר על עשרות ארגונים פלסטיניים, שקיימים רק בשל הכסף הגרמני, למשל סוכנות הידיעות “הפלסטינית” מען, אוניברסיטת ביר זית, ועוד ועוד. כל אלה הם אוייבים קשים של ישראל בדעת הקהל, בעולם, ובמיוחד בגרמניה.

המעניין הוא שאותם ארגונים מקבלים כספים מכמה וכמה קרנות גרמניות בו זמנית, כך שמדובר לעיתים במליונים לארגון “ישראלי” אחד. התקציבים של הקרנות אדירים: היינריך בל 47 מליון אירו בשנת 2012, ווילי בראנדט 51 מליון אירו בשנת 2012, רוזה לוקסנבורג 42 מליון אירו, שהלכו בשנת 2011 ל”פרויקטים ופארטנרים” בישראל וברשות הפלסטינית, ועוד ועוד. יתכן ולא דייקתי בנתונים הכספיים, אך יש בפניכם את הדו”ח המלא לקרוא, והוא מדהים. גרמניה-ישראל 2013: אהבה או שנאה? Amantes amentes.

אלא שלמרבה התסבוכת מולינה מתאהב עם הזמן בחברו לתא המהפכן, והוא אף סועד אותו ברגעים אינטימיים לאחר שהסוהרים מתאכזרים אליו. הם מתקרבים מאוד, וולנטין מתחיל לסמוך על מולינה.

למה העיסוק הגרמני האובססיבי הזה, למרות המשבר הכלכלי, ביהודים ובישראל? זוהי דרכה של גרמניה לנקות את עצמה מן הפשעים האיומים בתולדות הגזע האנושי, שהיא ביצעה. להראות שהיהודים אחרי הכל מנוולים לא פחות מהם, ואולי יותר. לא הם “הנאצים”, זו ישראל.

לגרמניה אין שום עניין ב”פלסטינים”, אלא רק בהיותם הוכחה לרוע היהודי-לכאורה, ואם היהודים מנוולים, אז הגרמנים לא. לכן מבחינת רבים בגרמניה לפתור את “הבעיה הפלסטינית” זה יהיה אסון, והקרנות אכן עושות הכל כדי שזה גם לא יקרה, למשל בניפוח בעיית “הפליטים”. לא הגרמנים יצרו בעיית מליוני פליטים, אלא הישראלים.

זאת ועוד, הרי היו אלה הגרמנים שטענו בזמן מלחמת העולם השניה שליהודים אכפת רק מכסף, והנה ההוכחה: יהודים ישראלים אכן מוכרים את הכל, בשביל כסף. צדקנו, יאמרו גרמנים רבים. אנחנו לא היינו מוכרים את המדינה שלנו בשביל כסף, כי אנחנו לא יהודים.

בשיטה הזו יש שני קודקודים חשובים: עיתון “הארץ”, ובג”ץ. “הארץ” (שחלק חשוב מן המימון שלו, 20%, בא ממשפחה גרמנית עם היסטוריה של שיתוף פעולה עם הנאצים, משפחת דומונט-שאוברג) הארץ חשוב כדי לתרגם לאנגלית את פעילות “העמותות”, כדי שהמשלמים יקבלו הוכחה לכסף ששילמו; ובג”ץ התמים, שפתח את הדלת לרווחה בפני העמותות האלה, כאילו מדובר בשיח פנים-ישראלי, אך אנחנו רואים עכשיו מי עומד מאחוריהן. לפעמים חלק מארגונים עויינים אלה מצטרפים להליך משפטי כ”ידידי בית המשפט”, בשעה שבית המשפט שכח, אולי, שאסור לבית משפט שיהיו לו “ידידים”.

עכשיו מחליטים הסוהרים להפיל את האסיר המהפכן ולנטין בפח, ומוציאים את מולינה לשחרור על תנאי, בתקווה שהוא יוביל אותם אל ייתר חברי התא המהפכני. בשלב הזה לולנטין יש כבר אמון מלא במולינה, והוא נותן לו מספר טלפון, ליצירת קשר עם חבריו המהפכנים, ולהעברת מסר אליהם. מולינה מסרב לקחת את המספר, אך בסוף נעתר. בתמורה הוא דורש נשיקה מולנטין – שנעתר. כל אחד מהם מקבל את מה שרצה, והנשיקה מתבצעת.

זוהי נשיקת הבגידה, כפי שיהודה איש קריות אותת לרומאים מיהו ישו הבוגד, בנשקו אותו. זוהי נשיקת אשת העכביש.

בשלב הזה נשענתי על הכסא אחורה, עצוב לנוכח החתרנות הגרמנית העמוקה בחיים הישראליים שלנו. האם הגרמנים היו מסכימים לחתרנות שלנו אצלם? למשל, ממשלת ישראל מממנת ארגונים אסלאמיים בגרמניה? מסתבר שהיהודים נטשו את גרמניה, אך היא לא יכולה בלעדיהם, והיא באה עד אליהם, לביתם. הם הרי חייבים את היהודים שלהם, כדי להרוס אותם. גרמניה היא מזמן “יודן ריין”, להוציא מיעוט שולי (כשעיתון “הארץ” מעודד, באופן מעורר רחמים, ישראלים לרדת לברלין. כך הוא “מלבין” את עצמו). בשילומים נתנה גרמניה כסף ליהודים כדי לבנות, ועכשיו כסף כדי להרוס. זוהי נשיקת אשת העכביש.

אתם מבינים? לפנינו עסק כלכלי אדיר, מאות ישראלים, אולי אלפים, מתפרנסים מתעשיית השנאה הזו כנגד ישראל.

לרגע קט אמרתי לעצמי: אולי גם אני אקים איזו עמותה, למשל, על השפעת “הכיבוש” על חיי העכבישים, הרי ברור שגם הם נפגעים מן “הכיבוש”, לא? ואז המליונים יתחילו לזרום גם אלי, ועוד ביורו, אבל מהר מאוד ירדתי מזה, כי אני לא מבין גדול בחיי העכביש.

רק באשת העכביש.