מאת ד”ר גיא בכור
ראש הממשלה הפלסטיני של אבו מאזן, סלאם פיאד, הוא המציאותי מבין המנהיגים הפלסטיניים לדורותיהם, היחיד שמנתח את המצב העלוב אליו הגיעו בבהירות ובאומץ. ודווקא בגלל זה אין לו הרבה סיכוי. דווקא בגלל זה הוא ההזוי שבהם.
סלאם פיאד מפתיע בביקורת העצמית שלו, בניתוח ההיסטורי הנכון, ובהבנת השבר הפלסטיני העצום. “הכנסתנו את עצמנו אל תוך אסון (כארת’ה, זהו אותו ביטוי שבו משתמשים הפלסטינים גם לבריחת 1948), ועלינו להציל את עצמנו מתוכו. הכיבוש לא הצליח להבריח את הפלסטינים מכאן, אך אנחנו עושים זאת לעצמנו בהצלחה. כ- 40-50 אלף פלסטינים היגרו בתקופה האחרונה, בעקבות מלחמות פתח חמאס, והאחרים היו רוצים להגר, אך אינם יכולים. אני אדם מציאותי, לא פסימי ולא אופטימי. אך את כל הנזקים האלה עשינו לעצמנו”, הוא אמר השבוע ליומון הערבי א-שרק אלאווסט (“המזרח התיכון”).
בכמה ראיונות תקשורתיים מן הימים האחרונים מצטייר פיאד כמנהל עם חשיבה מערבית, ביקורתית, ואכן הוא אהוד במערב, ודווקא מן הסיבה הזו אין לו שום סיכוי. אצל הפלסטינים לא חיפשו אף פעם מנהלים. הם חיפשו גיבורים כריזמטיים, דומיננטיים, הזויים, שיובילו אותם, כמו תמיד, לעוד אסון חדש, ואת זה הם מחפשים גם כיום.
מנהיג שנראה כמו פקיד בנק ונשמע כמותו? לא יכול להיות. זהו סלאם פיאד וארבעים השודדים. איזה סיכוי יש לו מול חמאס (שכבר הטיל עליו גזר דין מוות), הג’יהאד או אלקאעדה? איזה סיכוי יש לו מול התפיסה המזרחית, המזרח תיכונית, הדורשת נקם, ח’ליפויות דתיות או מהפכים מטפיזיים כמו השמדת ישראל? איזה סיכוי יש למנהיג הרציו, השכל, אל מול מנהיגי האמוציה, הרגש, שהאיזור שלנו מלא בהם? הוא מציאותי ולכן הזוי. האחרים הזויים ולכן מציאותיים במזרח התיכון, ראו ערך אחמדינג’אד.
זו הרי הטרגדיה הפלסטינית, שכאשר מגיעה אישיות שבאמת יכולה להוביל אותם לדו קיום עם ישראל ועם העולם, אין לה כבר שום סיכוי. היא מגיעה מאוחר מידי. “אנו דורשים את הסרת המצור הבינלאומי, אך קודם עלינו להסיר את המצור הפנימי, שאנו מטילים זה על זה”. דווקא בגלל שהוא כה מפוקח וברור, שונא אותו חמאס שינאה תהומית. ממתין לו בפינה, אורב להזדמנות לפגוע בו. יש רק להעריך אותו, על התפקיד כפוי הטובה והמסוכן שנטל לעצמו. איפה הדחלאנים, הרג’ובים ודומיהם, שדובר בהם כה רבות בעבר? הרוח לקחה את כולם. דווקא המנהל, הפקיד, נשאר באומץ עד הסוף.
עמדתו כלפי ישראל ברורה. הוא רואה בה הזדמנות גדולה עבור הפלסטינים לשגשג. הלוואי. חמאס טען כי אמר לסי.אן. אן. שההתנגדות לישראל הביאה לפלסטינים רק עליבות ומסכנות. הוא מכחיש זאת, אך זו בהחלט רוח דבריו.
יש לו כמה כלים, כולם מנהליים, במאבק מול חמאס. הוא ישלם משכורות רק למי שנאמן לממשלת אבו מאזן, ולשם כך החלה ישראל להעביר לו את כספי המיסים. הוא לא יכיר בדרכונים שתנפיק ממשלת חמאס, וכך יעשו גם מצרים וירדן. המשמעות היא נידוי ובידוד של תומכי חמאס בעזה. אך מעבר לכך אין לו הרבה מה לעשות. כאשר ברחובות ביו”ש משתולל הטרור, ועזה כבר אינה כפופה לו, הוא ראש ממשלה מדומיין, על הנייר. הוא פנטזיה מערבית על מזרח תיכון חדש. במידת מה הוא גם מודה בכך. “היום לחייל ישראלי במחסום יש יותר כוח מן הממשלה שלי”.
דיאלוג מחודש עם חמאס? בשום פנים ואופן לא, עד שחמאס לא יכיר בריבונות ובחוקיות המוחלטת של ממשלתו ושל אבו מאזן, ודבר כזה הרי לעולם לא יקרה. הוא דורש את איסוף הנשק הלא חוקי בשטחי יו”ש, אך אין לו האמצעים לעשות זאת או לכפות את זה. “העולם הפלסטיני מלא סיסמאות ריקות מתוכן” הוא אומר, למשל איסור שפיכת דם פלסטיני. טוב, אני שפכתי עכשיו דם פלסטיני? או הנשק הקדוש נגד ישראל. ומה עשה הנשק הקדוש הזה עכשיו בעזה? אילו סיסמאות מזויפות ועלינו להתבגר ולהבין לאן אנו הולכים ומה המטרה שלנו”.
פיאד לעולם לא היה מתמנה לראש ממשלה, אלמלא הטראומה של נפילת עזה. הצבתו בראש הממשלה מעידה עד כמה אבו מאזן נואש, שכן אפילו הוא יודע שפיאד אולי פרו-מערבי, ידידותי לישראל, אך בהקשר הפלסטיני האכזרי והנוקם של היום, סיכוייו אפסיים. מה נורא הוא גורלם של הפלסטינים: תמיד הם מקבלים את מה שדחו אתמול, אך כאשר הם כבר עושים זאת, הדבר כבר מאוחר מידי. בשנות התשעים, כאשר הדבר היה אולי אפשרי, פיאד ומשנתו כלל לא היו על הפרק. בשנות האלפיים כאשר זה כבר מאוחר מידי, עכשיו הוא ממונה. סלאם פיאד הוא עדות למצב הנפשי הקבוע של הפלסטינים: הרדיפה אחר הדבר שלעולם לא יוכלו להשיג. ההיה פיאד מציאות או שמא רק אילוזיה הוא?
