מאת ד”ר גיא בכור
בנובמבר 1999 שהיתי במשרדו של גדול עורכי-הדין במצרים ובעולם הערבי, ידידי, עלי שלקאני, עליו השלום, שהיה ממוקם ברחוב שקט על האי זמאלכ שבנילוס. שלקאני, בן האליטה המצרית וממליך השרים, ישב במשרדו הגדול, שמוקם בראש בניין שלם של פירמת עורכי הדין שלו, בשולחן העבודה שלו, ואני הרציתי בפניו על ההיסטוריה של המשפט המצרי, המשפט שלו עצמו. שלקאני, שהיה קורא לי “בְני“, היה מוקסם מן הגלגולים ההיסטוריים של שיטת המשפט בארצו, שדווקא ישראלי חקר, ושהמצרים בעצמם מעולם לא חקרו קודם לכן ברמה ההיסטורית. בעודי מרצה בהתלהבות, ומאזין להערותיו, צלצל לפתע הטלפון שלידו. הוא הרים אותו, ופתאום הלבינו פניו בבהלה. השפופרת נפלה מידיו בתדהמה. “הוא מת”, אמר לי בצער אמיתי, “הוא מת”.
מי מת? שאלתי, והוא ענה: לוטפי, דהיינו לוטפי אלח’ולי (لطفي الخولي), מגדולי האינטלקטואלים של מצרים במאה העשרים, ידידו הטוב של שלקאני, שגם אותו הכרתי היטב, ושניהם היו חברים ומנהיגים ב”תנועת קהיר לשלום“, תנועה של מוליכים חברתיים במצרים, ששאפה לשלום מלא עם ישראל, כאינטרס מצרי. שניהם היו אנטי-ישראלים מובהקים, אך בעקבות תהליך מדריד התקרבו אל רעיון השלום. לאחר כמה שניות של התאוששות אמר לי: “בוא, ניסע אליו”.
למרות שהיה עשיר והיה לו נהג פרטי, עלי אהב לנהוג במכונית שלו לבדו. “איך ידעתָ שהוא מת?” שאלתי, והוא ענה: “שמעתי את צעקות הנשים המקוננות”. ח’ולי עבר תאונת דרכים, וסירב להתאשפז בבית חולים, ולכן טופל טיפול לא-יעיל במיוחד בביתו. כך הייתי אחד האנשים הראשונים בעולם שידעו שח’ולי נפטר, חדשה עצומה במצרים. הגענו אליו הביתה, ושמעתי את קולות הקינה מבפנים. הרגשתי מאוד לא נעים לחדור כך לפרטיות, ואמרתי לעלי שאמתין מחוץ לדירה, כדי לא לפגוע בפרטיות המשפחה. הוא עצמו נכנס, ואמר לי אחר כך שיש הרבה סידורים משפטיים לבצע בעקבות המוות.
כאשר יצא, אמר לי: תבוא הערב בשעה חמש למַסְגָד מַכְרָם, תהייה שם תפילה מיוחדת ללוטפי. מסגד (עומר) מכרם הוא מסגד קטן והדור, הנמצא מאחורי מלון “אינטרקונטיננטל סמירמיס” שעל גדת הנילוס, לא רחוק מכיכר תחריר המרכזית, שם מובלים לקבורה גדולי מצרים, פוליטיקאים, שחקני קולנוע, ואינטלקטואלים. האם יתנו לי להיכנס? שאלתי, (כשאני מתכוון, הרי אני יהודי וישראלי). אל תדאג, אמר שלקאני, תגיע.
לקראת השעה חמש הגעתי אל המסגד, הנחבא בין בתים רבים, וראיתי קהל של מאות אנשים מתגודד לפניו, כששרשרת של גדרות ברזל מקיפה אותו מסביבו, בשל ההמון. הידיעה על מותו של ח’ולי כבר שודרה בכל מהדורות החדשות במדינה. פילסתי דרכי בין האנשים, עד שחיילי “הביטחון המרכזי” שחורי המדים, בעלי הרובים המכודנים, עצרו אותי. ראיתי את שלקאני כבר בפנים, וסימנתי לו מרחוק. הוא מצידו סימן למשמר להכניס אותי למסגד. לוטפי אלחו’לי היה נגד הדת, קומוניסט בחלק מן הזמן, אך היה בן האליטה, ובמצרים, מי שבא מן האליטה, תמיד יישאר בה.
מסגד מכרם בקאהיר נחבא בין בתי מגורים ומשרדים, ודווקא שם נפרדים מן האליטה.
עליתי במדרגות שאתם רואים בתמונה, ונכנסתי אל האולם המשקיף על ההמון בחוץ. ישבו שם גברים בלבד, לאורך הקירות, ואלה היו כל גדולי מצרים ונכבדיה. ראיתי שם את עמר מוסא, שהיה שר החוץ, את עסמת עבד אלמגיד, שהיה ראש ממשלה, שרי ממשלה, צירי פרלמנט, עיתונאים בכירים, ועוד. ואני עומד ליד שלקאני, ולוחץ יחד איתו את ידי כולם. כולם ידעו שאני ישראלי, אך התנהגו כאילו זה מקומי, ואני אמרתי לעצמי: מעולם לא חדר ישראלי כה עמוק אל החיים המצריים ברמה האינטימית ביותר. אלא שאז החל הטכס, שאותו ניהל לא פחות מאשר שייח’ מוחמד סייד טנטאווי, שיח’ אוניברסיטת אלאזהר, הסמכות הרוחנית החשובה ביותר בעולם הסוני כולו. הוא עמד לא רחוק ממני, וניהל את התפילה, שעליה השקפתי מרוחק מעט. כאן, אמרתי לעצמי, מבחינת הלגיטימציה, זה השיא, לא יכול להיות יותר, ומי יאמין לכך. אני עומד ליד פוסק הדור של האסלאם, האישיות החשובה ביותר בעולם המוסלמי הסוני, בחצי השני של המאה העשרים.
**
אלא שבטנטאווי נתקלתי שלוש שנים קודם לכן בנסיבות עגומות נוספות, בשנת 1996. הימים היו ימי פיגועי ההתאבדות הנוראיים בישראל, שדיממה קשות, ומערכת הביטחון שלנו עמדה אז כמעט חסרת אונים מול התופעה. שנה לאחר רצח רבין, שמעון פרס היה ראש הממשלה, וישראל שקעה במרה שחורה. שברתי את ראשי במה אני יכול להועיל במצב הזה, והגעתי לרעיון. (Gplanet עוד לא היה קיים אז, כך שהכלים שעמדו לרשותי היו מוגבלים). באותו זמן נערכה בעיר שארם א-שייח’ שבסיני “ועידת עושי השלום”, מן פיסגה שבה השתתפו מנהיגי מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית, ארצות הברית, רוסיה, אירופה, ונציגים ממדינות ערביות רבות, כסולידריות עולמית נגד פיגועי ההתאבדות (…ובתמיכה בינלאומית בשמעון פרס, שהתמודד אז נגד נתניהו, והפסיד). הייתי גם בוועידה הזו, שעל הדברים המוזרים שראיתי שם עוד אספר במאמר אחר, בעתיד.
לצורך קידום הרעיון שלי נפגשתי עם ראש הממשלה פרס לפני הועידה, והסברתי לו שלנשיא מובארק יש יכולת שליטה על המופתי הגדול, שייח’ אוניברסיטת אלאזהר סייד טנטאווי, ואם מובארק יבקש מטנטאווי לפרסם ‘פתווָא’, דהיינו ‘פסק הלכה’, האוסר על פיגועי ההתאבדות, הדבר יכול לעזור.
שמעון פרס היה ספקן, אך לא היה מה להפסיד. בוועידה הזו בשארם א-שייח’ פנה שמעון פרס אל מובארק, וביקש ממנו את פסק ההלכה מטנטאווי, ומובארק הבטיח לסייע. לאחר כמה שבועות אכן התפרסם פסק ההלכה של טנטאווי, שיצא בחריפות נגד פיגועי ההתאבדות, תוך שהציג אותם כלא-אסלאמיים, עמדה עליה חזר לאחר מכן כמה פעמים. נכון, הפתווא לא עבדה מייד, אלא לאחר כמה שנים, כאשר חמאס כארגון דתי סוני מחוייב לקבל את הכרעת גדול העולם הסוני שייח’ טנטאווי, ובהדרגה התופעה הסתיימה. בוודאי שהיו סיבות נוספות לסיום התופעה המזוויעה, אך הפתווא הזו היתה אחת מהן. ספק אם רבים בישראל ידעו ויודעים את מקומו של טנטאווי במיגור התופעה, שפגעה לא רק בישראל, אלא קודם כל במראה פניו של העולם המוסלמי, שהריע לפיגועים מזוויעים אלה. טנטאווי הציל את מה שנשאר מן הכבוד העצמי של העולם המוסלמי בנושא פיגועי ההתאבדות.
הסרט “צייד הצבאים” (1978) עם רוברט דה נירו עסק בתופעת הרולטה הרוסית, כפי שאנחנו עסקנו בזה בשנות “השלום”: באוטובוסים, ברחובות ובמסעדות שלנו. אלא שהרולטה הזו מוצמדת גם לראשו של העולם המוסלמי הסוני, מי יוביל אותו בעתיד: מתונים כטנטאווי או רדיקלים כמתחרהו של טנטאווי, השייח’ יוסוף אלקרדאווי (يوسف القرضاوي, שגם הוא חולה עכשיו), ולפניהם סייד קוטוב (سيد قطب) או חסן אלבנא (حسن البنا). השאלה הזו נשארת לפי שעה פתוחה. הסתלקותו של טנטאווי מחלישה, מה לעשות, את הזרם המתון, אך המאבק בעיצומו.
שייח’ אלאזהר, סייד טנטאווי, בן 81, מת בשבוע החולף, בעת ביקור בסעודיה, והוא מסיים בכך עידן ארוך של ליברליות בתוך האסלאם, כאשר לפני שהתמנה לתפקיד הבכיר ביותר כשייח’ אלאזהר שימש שנים ארוכות כמופתי הגדול של מצרים. הוא נפגש עם שגריר ישראל בתוך מצודת אלאזהר (שנבנתה במאה העשירית בתקופה הפאטמית), נפגש עם שמעון פרס מספר פעמים ובאופן פומבי, ועם ישראלים רבים, מדינאים ואנשי דת. למרות ביקורת קשה עליו מצד חוגים פונדמנטליסטיים הוא התנגד לפיגועי ההתאבדות, לטרור הג’יהאד, לתופעת מילת הנשים, והוא לחץ להשפעה של נשים בחברה המצרית והערבית, לרפורמה פמיניסטית מסוגים רבים; הוא תמך בהשתלות מלאכותיות, ובקידמה. היתה עליו ביקורת רבה בחייו בשל הצעדים האלה, ולעיתים הוא נסוג בשל הלחץ, אך תמיד היה בראש המחנה, צד את הצבאים האלימים שתוקפים בימים אלה שוב ושוב את החברה הערבית והמוסלמית, בדמות הרדיקליות, הטרור, שנאת הנשים, שנאת הזרים, האנטי-מערביות ושנאת ישראל.
הוא יכול היה להתנגד לבקשתו של מובארק, אך הוא נענה. הוא יכול היה לסרב לקבל את שגריר ישראל בתוך האוניברסיטה הדתית “אלאזהר”, שלשם אסור ללא-מוסלמים להיכנס, אך הוא הזמין את השגריר שלנו, דבר נדיר ביותר. לטנטאווי תהיה תמיד פינה חמה אצלי, מתוקף אישיותו המיוחדת והאמיצה, אחד המנהיגים המצריים היחידים, שהעזו. למרבית הצער, יורשיו יהיו ממסדיים וזהירים הרבה יותר ממנו. המשמעות היא שהצבאים התוקפים את האיזור שלנו יתרבו מחדש, ללא הצייָד, שיעשה סדר ביער.
