קול ישראל

הדורות
הבאים כבר אינם שותפים לחזון הזה, אלא להיפך, להתרסה זועמת נגד המערב ונגד העולם,
במסגרת של מהפכות ערביות כוזבות. בדור המהפכה הנאצריסטית ובדור הצעירים הנוטים
לאסלאם הפוליטי אין כבר ידע ממשי על ישראל, ומכאן הנטייה להאמין לכל מניפולציה ושקר
נגד ישראל.

מצבה של
מדינת ישראל מעולם לא היה כה גרוע בחברה הערבית הצעירה, כפי שהוא כיום. אפילו
מבקרים ותיקים באיזור, כמו למשל ראש המחלקה לעניינים
הומניטריים באו”ם, יאן אנגלנד, לא הסתירו באחרונה את תדהמתם מכך שהשנאה כלפי
ישראל בעולם הערבי גדולה כיום מזה עשרות שנים.

כואב
להודות בכך, אך בבורות העצומה בכל הנוגע לישראל, אשמה בין הייתר גם ישראל עצמה.
תהליך ההתנתקות של ישראל מן העולם הערבי החל דווקא בשנות התשעים, לכאורה שנות תהליך
השלום, כאשר התחושה היתה שאין יותר צורך בכלי תקשורת ישראליים, המכוונים אל המרחב
הערבי, שכן יש כבר תהליך שלום, והוא יעשה בודאי את שלו.

כך קרה
שבאופן מכוון החלו גורמי השלטון בישראל לנוון את התקשורת הישראלית ששידרה אל העולם
הערבי, ואשר היתה לעיתים קרובות מקור האינפורמציה היחיד במזרח התיכון על ישראל.
בזמן שלום נטען שאין בכך צורך, ובזמן עימות כבר לא היה עניין. קולה של ישראל במזרח
התיכון הלך וגווע.

עד שנות
התשעים היה “קול ישראל בערבית”, אחד מתחנות הרדיו המואזנות ביותר במזרח התיכון. שרת
תקשורת שולמית אלוני העבירה בשנות התשעים תדר מרכזי שלו לרדיו “הרשות הפלשתינית”,
ואחרים המשיכו לקצץ בתקציביו ולסגור את אנטנות השידור שלו. כתוצאה מכך בקושי נקלט
היום רדיו זה בישראל עצמה. ערוץ לוויני בערבית, שיזם ד”ר רענן כהן, במסגרת רשות
השידור, נסגר לאחר זמן קצר, והשידור הטלוויזיוני בערבית שולי; העיתונות הערבית
בישראל היא עתונות מקומית; אין מאמץ אינטרנטי בכוון הזה; אין עניין ואין תקציבים.
נכון הוא שכלי תקשורת ערביים מחזיקים כתבים בישראל, ובעיתונים ערביים יש פינות על
ישראל, אך הצגת ישראל שם היא בדרך כלל מראייה איטרסנטית, לעתים אף
מוטה.

הנזק אינו
רק תדמיתי או הסברתי. הוא קיומי. הדור החדש באיזור רווי בורות ושנאה לישראל, והוא
לא יניח למנהיגיו, גם אם ירצו, להגיע להסדרים עם ישראל. מלחמת לבנון האחרונה רק
הדגישה עד כמה הנזק רחב ומדאיג. ישראל מבחינת דור זה כבר אינה מדינה. היא יצור
מטפיזי ודמוני, האשם בכל מכאוביו.

הגיע הזמן להקמת רשות תקשורת ממלכתית אל העולם הערבי שמטרתה היחידה היא הצגת
ישראל מחדש אל העולם הערבי. אין צורך בתעמולה או הכוונת דעות. יש צורך להראות לעולם
הערבי שיש כאן חיים, תרבות תוססת, שפה, מסחר, היי טק, כלכלה ודמוקרטיה ערה. הבנה זו
תביא בהמשך לתודעה כי ישראל אכן מדינה קיימת, שאולי יש מקום להגיע איתה בעתיד
להבנות. דווקא בעידן מהפכת המידע והידע, ישראל ויתרה על העולם הערבי. הגיע הזמן
להילחם עליו מחדש.

(פורסם בידיעות
אחרונות)