הדת הפלסטינית
תפסת מרובה לא תפסת
מאת ד”ר גיא בכור
כאשר אנו רואים את מלחמת הכל בכל בחברה פלסטינית המתרסקת לנגד עינינו, אנו מבינים מדוע היה יאסר ערפאת מנהיג כה מתוחכם מבחינת הפלסטינים. הוא הבין. הוא ידע את פוטנציאל ההרס העצמי שהחברה הזו נושאת בחובה, והוא נזהר. כמה שהוא נזהר.
בפני ערפאת היו תמיד ארבע אפשרויות, והוא ניתח את המצב נכון מבחינתו, והוא צדק:
אפשרות א’: וזו האפשרות הטובה ביותר מבחינתם: יש משא ומתן עם ישראל על פירות פוליטיים לפלסטינים, ויש אחדות שורות פלסטינית. המצב הזה היה מאז ומעולם בלתי אפשרי. מעולם ערפאת לא הצליח להגיע אליו, למרות שחתר לשם. המקסימליסטים במחנה הפלסטיני שאפו תמיד לפירוק החבילה הלאומית דווקא בגלל ההליכה לעבר ישראל, ולכן אי אפשר היה לרבע את המעגל.
אפשרות ב’: יש משא ומתן עם ישראל ויש פירות פוליטיים אך אין אחדות שורות פנים פלסטינים כאמור דווקא בשל המשא ומתן הזה. זה היה המצב בחברה הפלסטינית ברוב שנות התשעים (אז מול חמאס והג’יהאד), וזה המקסימום שערפאת יכול היה להגיע אליו.
אפשרות ג’: אין משא ומתן עם ישראל, אין פירות פוליטיים, אך יש אחדות שורות פלסטינית. זה המצב אליו נאלץ אבו מאזן להגיע, בחששו פן החברה הפלסטינית תתפרק. היה זה אבו עלאא שהבין מיד עם מות ערפאת בשנת 2004, שגם אפשרות ב’ לא קיימת עוד מבחינתם.
אפשרות ד’: היא הגרועה ביותר מבחינת הפלסטינים: אין משא ומתן עם ישראל, אין פירות פוליטיים והחברה עצמה מתפרקת למרכיביה. זה היה הסיוט של הפלסטינים כל השנים, וזו חברה רדופת טראומה של התפרקות עצמית משנת 1939, משנת 1948, משנת 1990 והנה סינדרום ההרס העצמי חזר גם עכשיו.
החברה הפלסטינית תקועה עכשיו עמוק באפשרות ד’, כאשר האפשרות לחזור אפילו לאפשרות ג’ קלושה. גרוע מכך, אין לה עוד את תמיכת העולם, לא פוליטית ולא כלכלית. הישגו היחיד של ערפאת היה להצעיד את הפלסטינים לעבר לגיטימציה בינלאומית, עם של מסכנים-לכאורה, הראוי לאהדת העולם. אפילו את זה איבדו עכשיו הפלסטינים, בכישרונם.
אני לא זוכר את הפלסטינים במצב כה גרוע מן היום שבו התחלתי לעסוק בענייני המזרח התיכון, ובעוד חודשיים יהיו אלה כבר 27 שנים. והפלסטינים הביאו את האסון הזה על עצמם – בעצמם. הפעם יהיה קשה מאוד להפיל את “הנכבה” הזו על מישהו אחר.
לא-עם (כן ולא)
