זה מחיר “ועידות השלום” המסוכנות של העסקנים, ומחיר ממשלה שכבולה מפלגתית, והאויב מבין את זה, ותוקף. חזרנו לפיגועי דמים במרכז ישראל, כמו בשנים הרעות, ופיגוע רודף פיגוע. 

תודה לשב”כ ולממשלה, שאישרו הכנסת עשרות אלפי אויבים מעזה, שאין ספק שהם כבר פועלים בשטח, וגם פיגועי התאבדות הם מתכננים; תודה לשב”כ שלא מוכן לעקוב אחר מחבלים מערביי ישראל מחשש שיואשם כ”גזעני”, ותודה לממשלה הנשלטת בידי התנועה האיסלאמית, ממשפחת “האחים המוסלמים”. הייתם מאמינים שדבר כזה יכול להיות?

כמה הזהרנו, וזה עלול להחמיר, אבל חגיגות “השלום” נמשכות, ונשיא המדינה יוצא לבקר אצל הדיקטטור הירדני, מהאויבים הנסתרים של ישראל, שאנחנו מספקים לו חשמל, מים, בטחון, ומעבר למטוסיו, ולאות תודה הוא גזל מאיתנו את צופר ונהריים, משטח שאין לנו. לזה יש להוסיף את המשטרה, שאת מחדליה ראינו במאי השחור בשנה שעברה, ואיש שם לא שילם מחיר. על השר לבטחון פנים התמהוני, כבר כתבנו. העיקר מבלפים מסיבות פוליטיות שזה “דאעש”. לא, אלה ערבים ישראלים או פל-תינאים, ועכשיו צריך לעבוד, לא לפרסם דפי מסרים, אבל אז תיפול הממשלה. 

זה חוק ברזל: אם יש ממשלה פרוגרסיבית, יש פיגועים. אם יש צורך, יש להחזיר את המימשל הצבאי על ישובים ערביים, ולסגור את גדר הבטחון הפרוצה. אך מהם החיים שלנו לעומת שרידות הכיסא בממשלה? 

שאיש לא יתפלא, מדד האיומים הבטחוניים שלנו, שאף פעם לא טעה ב- 15 השנים האחרונות – נמצא בשיא, וזה היה אמור להבהיל את מערכות הבטחון, אבל אפילו פיגועי אבנים הם לא מוכנים לספור כ”פיגועי טרור”: