נשיא סוריה, בשאר אלאסד, נהנה בשנה האחרונה מ”גישה אירופית” מצד ארצות הברית כלפיו, ובעיקר משום שעדיין לא נפלה בוושינגטון ההחלטה להפילו, כפי שהופל תאומו בעיראק. כלומר שלא כדאי להפיל אותו, כיוון שכל אלטרנטיבה שתבוא במקומו תהא גרועה יותר לארצות הברית ולמערב. חסידי אותו קו מפנים את האצבע לעבר עיראק השכנה לסוריה, ואל הבעירה השוררת שם מאז הופל סדאם חוסין. אלא שגישה סלחנית זו לאלסד מתבררת כטעות אמריקנית קשה.
בכלל, הרמת הראש של משטרי “ציר הרשע” מן השנה האחרונה מקורה כל כולה באותה גישה פייסנית שנקטה מזכירת המדינה קונדוליסה רייס. אם פחד מוות נפל על המשטרים לפני שלוש שנים, דבר שהביא כזכור גם להתפרקותו של שליט לוב ממרכיבי הנשק הגרעיני שכבר השיג, הרי שכיום אותם משטרים שבו להרים את ראשם. תעידו על כך הצהרתיו המתריסות של נשיא איראן, התנהגותו המתגרה של נשיא סוריה, והתחושה בחיזבאללה, בחמאס ובג’יהאד האסלאמי שארצות הברית נחלשה.
אם יחוש בשאר אלאסד שוושינגטון החליטה להשאירו על כסאו רק בגלל המהומה בעיראק או בלבנון, הרי צריך להיות ברור שהוא יעשה ככל שיש בידו כדי להגדיל את המהומה הזו הן בעיראק והן בלבנון; לסכסך ולזרוע שם עוד ועוד אלימות, שכן זו תהא הערובה לשרידות משטרו. חורבנה של עיראק ייהפך להיות הערבות להצלחתו; אסונה של לבנון יהיה ששונו. כך תכרה ארצות הברית לעצמה בור: מחשש להסתבכות חדשה בסוריה תעמיק ארצות הברית את הסתבכותה בעיראק עוד ועוד.
ולכן אי אפשר יהיה לטפל בעיראק תוך התעלמות מסוריה שכנתה, שכן המזרח התיכון הינו כלים שלובים. למשל, ככל שיחוש המשטר בדמשק לחץ קיומי, כך הוא יבקש ללבות גם את האלימות הפלשתינית, שכן עדיף לו שהעולם יתעסק בישראל ובצרותיה, במקום בצרותיו. ואכן, את חזרת האלימות הפלשתינית, שמקורה בחלקה בהוראות מדמשק, ניתן לחוש כבר עכשיו.
בעולם המוגדר על ידי דמוקרטיה, זכויות אדם ומלחמה בטרור לא ייתכן שיישאר משטר המשמש מגן לארגוני הטרור הרצחניים ביותר: הארגונים הסוניים בעיראק, הארגונים השיעיים בלבנון, והארגונים הפלשתיניים. למשטר זה נזקפת שורה ארוכה מאוד של רציחות פוליטיות הן בלבנון ואפילו בסוריה עצמה, ודי להזכיר את חיסולו של שר הפנים הסורי ראזי כנעאן. למרות “הנסיגה” מלבנון ממשיכה מערכת המודיעין הסורית לבחוש בלבנון, אם באמצעות שליט הבובה שהמליכו בארמון הנשיאות, אם באמצעות מליון המתנחלים הסורים שהותירו שם, ואם באמצעות ארגון חיזבאללה. סוריה הינה בעלת הברית היחידה בעולם שנותרה לאיראן, זו שמנהיגה הצהיר במפורש על רצונו במחיקת ישראל מן המפה. העולם לא היה בטוח שלסדאם חוסין יש נשק להשמדה המונית. לגבי סוריה העולם בטוח, שכן לדמשק יכולות כימיות וביולוגיות מוכחות. ואם העולם שכח את טבח אלחאמה בשנת 1982, כאשר המשטר הסורי חיסל אז כ- 20,000 מאזרחיו, מן הראוי להזכיר לו זאת.
סדר איזורי חדש, השגת יציבות מזרח תיכונית, דמוקרטיה וזכויות אדם מחייבים לכן לסיים גם את משטר הבעת’ השני, שנותר עדיין על כנו. כמו בעיראק כך גם בסוריה: דיקטטורת הבעת’ היא הבעיה, לא הפיתרון.
