מאת ד”ר גיא בכור
במאה השנים האחרונות הערבים-הנוצרים מילאו תפקיד חשוב ביותר בהיווצרות הלאומיות הערבית והפן ערבית במזרח התיכון, ואפילו הנהיגו אותה. הנוצרים, בעיקר היוונים האורתודוקסים, היו מאבות הלאומיות הערבית החילונית במזרח התיכון, ומראשי ההתנגדות לציונות ולישראל, בחפשם תמיד מגדירים אל-דתיים, כמו הקומוניזם או “הלבנטיניות”, כדי לזכות בלגיטימציה של הרוב המוסלמי. והשמות רבים ומגוונים.
את המניפסט של הלאומיות הערבית (“אלנהדה אלערביה”, “ההתעוררות הערבית”) חיבר בשנות השלושים ג’ורג’ אנטוניוס. מישל עפלק ייסד את מיפלגת הבעת’* הפן-ערבית, אנטון סעאדה ייסד את המפלגה הסורית-החברתית, וג’ורג’ חבש, נאיף חואתמה וודיע חדאד הקימו את תנועת “הלאומנים הפן ערביים” שהפכה לימים לחזיתות השמאל באש”ף. בוטרוס ראלי הקופטי היהיר עמד תמיד על תפקידה הכלל ערבי והאפריקני של מצרים, שארל מאלכ הלבנוני בנה אידאולוגיה אנטי ישראלית, וטארק עזיז היה בכיר במפלגת הבעת’ העיראקית. משכילים נוצרים ערבים אלה קיבלו את הלגיטימציה שלהם בחברה המוסלמית בעזרת הפן- ערביות החילונית בה דגלו, שטשטשה את ההבדל הדתי, ובעזרת המאבק המשותף נגד הציונות. הם דיברו על ישראל אך התכוונו בעצם לעצמם. גם בארץ בלטו הנוצרים בהנהגת ערביי ישראל, בדרך כלל כהנהגה ביקורתית בכל נוגע לציונות: ברק”ח היתה ההנהגה נוצרית בעיקרה: תופיק טובי, אמיל חביבי, אמיל תומא, חנא נקארה וצליבא ח’מיס. נוצרים בלטו בהנהגת תנועת אלארד’ הרדיקלית כמו מנצור כרדוש, חביב קהווג’י, צברי ג’רייס ושוכרי ח’אזן, ולבסוף עזמי בשארה, מנהיג מפלגת בל”ד המזוהה כמפלגה ערבית, לאו דווקא פלסטינית.
בעשור האחרון התופעה החלה להסתיים, והנוצרים נעלמו כמעט לגמרי מן ההנהגה של ערביי ישראל ושל העולם הערבי. הסיבה היא קודם כל דמוגרפית: הערבים הנוצרים הם מיעוט נכחד. ריבוי טבעי נמוך במיוחד והגירה מואצת הביאו את הערבים הנוצרים בישראל לכ- 1.7% מכלל אוכלוסיית ישראל, ובסך הכל בשטחי ישראל והגדה המערבית מצויים כיום כ- 150 אלף ערבים נוצרים. האינתיפאדה האיצה את תהליך נטישת הנוצרים הפלסטינים: אלפים מהם היגרו ממה שכונה פעם המשולש הנוצרי, בית ג’אלה, בית סאח’ור ובית לחם לדרום אמריקה (בעיקר לצ’ילה), כדי שלא לשוב. יש קופטים במצרים שכבר משלמים “ג’יזיה”, דהיינו מס גולגולת למוסלמים הקיצונים ומנסים להגר מערבה, והנוצרים ממשיכים לעזוב את לבנון לפזורה העניפה שלהם בעולם. הרמת הראש השיעית האחרונה מדרבנת רבים לעזוב את המדינה, כמו גם ניצחון חמאס השנה ברשות הפלסטינית.
נתונים אלה הביאו את הותיקאן להערכה שבתוך מספר שנים ייעלמו הנוצרים מן המזרח התיכון כקהילות קיימות. הסיבה האמיתית להגירה: לחץ האסלאם הרדיקלי, שסבל בקושי קיום נוצרי אוטונומי בקרבו.
קריסת המשטר בעיראק, שהעניק הגנה לנוצרים שלו, יצרה עכשיו תופעה חדשה כלפי הנוצרים בעולם הערבי: ממיעוט נסבל בקושי הם הופכים למיעוט בלתי נסבל, שיש כוונה לבצע כלפיו טיהור אתני. אין משמעות אחרת לגל הטרור כלפי הנוצרים אלא הברחתם החוצה. מלחמת הדתות שמנהלת אלקאעדה אינה תופסת אותם עוד כחלק מן המכלול הערבי, אלא כגייס חמישי של הצלבנות הנוצרית.
כך גולש האיזור שלנו ממגדירים לאומיים למגדירים דתיים. לא עוד ישראלים מול פלסטינים אלא יהודים מול ערבים, כאשר מרכיב הלאומיות הופך פחות ופחות מרכזי. את המחיר משלמים קודם כל הנוצרים, היחידים במזרח התיכון להוציא ישראל החזקה, שאינם מוסלמים. באופן טראגי, דגלי הלאומנות הערבית והאנטי ישראליות להם נשבעו – בגדו בהם. מבחינת מוסלמים לא מעטים הם נותרו נוצרים שמקומם מחוץ לעולם הערבי.
הפתעה
במירוץ הדמוגרפי והפוליטי בין הנוצרים למוסלמים בארץ הפסידו הראשונים (בבחירות הבאות ראש העיר נצרת כבר לא יהיה נוצרי, כנראה, אלא לראשונה מוסלמי), ואולי כפועל יוצא מכך מתפתח בשקט תהליך מפתיע: הצעירים שבהם מחפשים מגדיר חדש, הפעם בחיק הציונות. מאות צעירים ערבים-נוצריים מתנדבים לצה”ל, והמיספרים רק עולים משנה לשנה. האם הפכה ישראל, דווקא היא, למיפלטם האחרון?
סיידת לובנאן משקיפה על ביירות מהר חריסה. לנגד עיניה משתנה לבנון:
