צריך ידע מעמיק בהבנת המזרח התיכון כדי להתמודד עם מה שאנו עדים לו עכשיו מול הפלסטינים, וזהו מצב טריקי, שבו אנו עלולים ליפול למלכודת. המלכודת ניצבת מולנו, אלא שאנו בדרך כלל לא רואים אותה.
משמעות הקסאמים הנורים מעזה היא שישנם שם כוחות, שמעוניינים שניכנס פנימה, ונילחם בחמאס. שנעשה עבורם את המלאכה, שהם לא מסוגלים לבצע. במילים אחרות, הקסאמים נועדו לגרות אותנו לפעול נגד ממשלת החמאס, ולהכריע בכך את היריבות הפנים פלסטינית. כך היה כאשר גירו אותנו לשקוע בתוך לבנון, לכאורה במאבק נגד ישראל, אבל התוצאה היתה ששינינו בכך את מאזני הכוח לטובת השיעים בלבנון. במילים אחרות, זו מלכודת פתאים, ובדרך כלל היינו פתאים.
מצד שני, אי אפשר להסכים לשיגור הקסאמים ההולך ומתעצם, ולשחק ב”נדמה לי” שיש הפסקת אש, או איזושהי “הבלגה” מהצד השני. אין הפסקת אש ואין הבלגה. תושבי עוטף עזה אינם יכולים להיהפך לבני ערובה, וכך לא פעולת מדינה ריבונית שיש לה מינימום של כבוד עצמי. בעצם ישראל חזרה לחשיבה המוטעה של אוסלו, דהיינו לנהל משא ומתן כאילו אין טרור. הנסיון לימד אותנו, אני מקווה, שאי אפשר לעשות כן, כי אז הטרור נרתם לטובת המשא ומתן, לדחוק בנו לוותר יותר. לדבר חלקות עם אבו מאזן כאילו אין טרור זו לא רק הדחקה של הנושא, זו, אם כן, גם טעות טקטית.
יש בעייה נוספת. הפלסטינים, בעיקר החמאס, מנצלים את ההפוגה הזו, המכונה הבלגה להתחמשות עצומה. כל גופי ההתראה של מדינת ישראל, ולשם כך אנו מממנים אותם, מזהירים בוקר וערב, שאנו עלולים למצוא עצמנו בקרוב עומדים באיום של כלי נשק אחרים לגמרי מאילו שהכרנו עד היום בסכסוך עם הפלסטינים, בעיקר טילים נגד שריון ואולי גם נגד מטוסים. אין לי ספק, למרות שזו הערכתי בלבד, שהפלסטינים כבר הבריחו לעזה גם קטיושות כמו בלבנון, שהטווח שלהן יכול להגיע גם לתל אביב. זהו חוסר אחריות לתת לצד השני להתחמש בלי מפרע, מתוך ידיעה שעוד כמה חדשים הנשק הזה יופנה כנגדנו, ולא לעשות דבר בנידון.
עכשיו ניתן להבין את מורכבות המצב: אם נפעל, נעשה זאת בגלל שמישהו אחר מפעיל עלינו את רצונו, ואם לא נפעל, נבגוד באוכלוסיה הישראלית, שבאמת איני יודע מאיפה היא מביאה את הסבלנות העילאית שלה.
כיצד אם כן פותרים את הדילמה הזו, ונמנעים מלשקוע מחדש בעזה?
דרוש כאן מהלך צבאי כוחני גדול ברצועת עזה, של הרס התשתית הצבאית של חמאס וייתר הארגונים, תוך השמדת מאזן האימה שהם מנסים להפעיל נגדנו; ומיד בסופו של המבצע, ובתיאום מראש עם העולם, להכניס לרצועת עזה אלפי חיילים מכל העולם, על פי אותו מודל של דרום לבנון. נכון, אין זה פתרון מלא של הבעיה, והחמאס יהיה מסוגל לשגר גם בעתיד, אך זו דרך לנהל את הסכסוך. כוח בינלאומי כזה יעמיד את החמאס מול העולם כולו, לא רק מולנו, מה גם שכוח כזה ידאג לשיקום של הפלסטינים בעזה, לאוכל שלהם, המים והחשמל. למה אנחנו? הרי יצאנו משם. אין לנו כיום שום אינטרס בעזה מלבד דבר אחד: שהגדר שלנו איתה תהיה סגורה, והגדר בינה לבין מצרים תהיה פתוחה, כפי שהיא כבר כיום.
זהו מהלך שאנו ניזום, ולכן יש להכין אותו מראש היטב, בתיאום עם ארצות הברית, המעצמות, האזרחים בעוטף עזה והעורף. יש להכין את כל הגורמים הללו היטב, שלא יקרה מה שקרה לנו בלבנון, שיצאנו למהלך כזה בלא היערכות מספקת.
שילוב של אגרוף פלדה ושל כוח בינלאומי הוא שייתן את האפקט הנדרש: תחושה של כוח והרתעה לעתיד, עם הסדר לטווח רחוק של מעורבות בינלאומית וסיום תפקידנו ברצועה אומללה זו, שהיתה יכול להיהפך לסינגפור של המזרח התיכון, ובמקום זאת הפלסטינים, בכישרונם, הפכו אותה לסומליה של מלחמות כנופיות, הרג וייאוש.
