בודאי אנו זוכרים כיצד נשיא מצרים מובארק נעלב והזעיף פנים במיפגש האחרון שלו עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, כאשר בדיוק באותו יום בחר צה”ל לקיים פעולה שנויה במחלוקת ביהודה ושומרון. מה הקשר, אנו שאלנו, וראינו במובארק מיתמם או מנצל הזדמנות. מה הקשר בין מה שקורה בשטחים לבין נשיא מצרים בשארם א-שייח הרחוקה?
תגובות ישראליות אלה מתבססות על אי הבנה מצערת הקיימת אצלנו, של הקודים התרבותיים והפוליטיים הנהוגים בעולם הערבי; זוהי אי הבנה השרירה וקיימת מאז התגבשה תפיסת הביטחון הישראלית, והיא עלולה לחבל במשא ומתן המדיני בערוציו השונים ללא קשר למצבו המהותי.
מאז ומתמיד התבססה המדיניות הישראלית על ההנחה שאין סתירה בין שימוש מוגבל בכוח כנגד מטרות ערביות, לבין עצם הרצון הבסיסי שלה בשלום. על פי התפיסה הישראלית הכפולה הזו מעולם לא העידו פעולות הגמול הצבאיות על חוסר נכונות ישראלית לשלום. כפילות זו מסבירה את הפרדוקס-לכאורה, כאשר הפצצנו קשות בירה ערבית, היא ביירות, אך באותה מידה נשמח מייד לקיים שלום איתה; או כאשר מאות אלפי אזרחים לבנונים שיעים גורשו צפונה במלחמת לבנון האחרונה, בשעה שנשמח להסדר כלשהו עם חיזבאללה; או כאשר ננקטו כל השנים האחרונות צעדי עונשין פוליטיים, מינהליים, מיסחריים ואחרים כנגד הרשות הפלסטינית בה בעת שהתנהל עימה משא ומתן לשלום.
אלא שהחברה הערבית מעולם לא קיבלה את התפיסה הדואלית הזו, והיא רואה בשימוש בכוח נגדה, אפילו הוא מוגבל, השפלה לאומית החייבת להימחק. החברה הערבית מבינה זאת רגשית, בעוד ישראל דיברה איתם תמיד דרך האינטלקט. על רקע זה ניתן למשל להבין מדוע העוצמה הגרעינית המיוחסת לישראל כה מעסיקה את הציבור הערבי, תוך דחיית הטענה הישראלית כי עוצמה זו נועדה לצרכים הגנתיים בלבד. ישראל רואה בעצם הימצאות “הכור בדימונה” שימוש מוגבל בלבד בכוח, שנועד לקדם דווקא את סיכויי השלום. הערבים רואים בו איום ישיר והשפלה שחייבים להימחק. כך יוצרת ישראל, ברצותה בשלום, דינמיקות מסוכנות כנגד האינטרסים שלה עצמה, וכנגד עצם תהליך השלום.
איני בא ואומר לא להגיב על התגרות של הצד השני, או שלא להשתמש נגדו באמצעים צבאיים. אויבינו אינם מניחים לנו, לעיתים, ברירה. אך במסגרת תפיסה רחבה יותר של הביטחון, מעל לבט”ש היומיומי והשוחק, ראוי לזכור גם את הנורמות התרבותיות של הסכסוך, וכיצד הוא נתפס בצד השני. עכשיו, כאשר אין למעשה שום משא ומתן עם הפלסטינים, הלבנונים או הסורים, זה הזמן לנתח את דרך התנהלות הסכסוך ולשפרה, כדי לחתור להידברות מחודשת, על בסיס בריא יותר.
החמור הוא שישראל השליכה מאז ומתמיד את תפיסת השימוש-בכוח שלה על הצד הערבי, מבלי להבין שתפיסתו שונה. מבלי להבין שבדרך הזו אנו מנהלים משא ומתן בעיקר עם עצמנו.
