מאת ד”ר גיא בכור
אם נכונה הידיעה על הפצצת חיל האויר בסודאן, אילו חדשות רעות, ולחלוטין לא ברורה הצהלה בישראל על כך. אצלנו ככל שההפצצה רחוקה יותר, כך השמחה גדולה יותר. מדוע אילו חדשות רעות, למרות האומץ והתעוזה הברוכים, לתקוף ביעדים רחוקים?
- משמעות הדבר שלא הצלחנו, לא במהלך מבצע עזה ולא לאחריו, להשיג הסכמים בינלאומיים, דיפלומטיים או פסיכולוגיים-הרתעתיים, שימנעו את הברחת הנשק לעזה. מדובר בכמויות אדירות של טילים, שזרמו ועדיין זורמים לעזה. אילו יכולים להיות טילים שישברו את המאזן בינינו לבין עזה, למשל טילים נגד מטוסים, טילים עד תל אביב (לטווח 70 ק”מ) ועוד. אפילו בלבנון הצלחנו לכונן, יחד עם העולם, כמה מנגנוני בקרה ומניעה. אך לא כך הוא הדבר בעזה. תקיפה כזו בסודאן, אם היתה, היא תקיפת יאוש, תקיפת אין ברירה. תקיפת מי שנותר לבד.
- מן ההשמדה הנקודתית הזו אפשר כבר להבין ששיטפון של נשק זרם ועדיין זורם לרצועת עזה. בחסות השקט הזמני הזה עכשיו בעזה, יש שם התחמשות אדירה, לקראת סיבוב הקרבות הבא, ועדיין אין רגיעה, שכן בכל יום מופגזים ישובים ישראליים, אך אפילו התקשורת הישראלית כבר לא מדווחת על כך, לא כל שכן העולמית. שיטפון. מן המעט שהופצץ ניתן ללמוד על ההרבה.
- איראן, הפלסטינים וגורמים אחרים נחושים מאוד להעביר את הנשק לעזה, ולאיים בכך על מרכז החיים בישראל. לאחר שהבינו כי אנו עולים מודיעינית על ספינות הנשק, למשל הספינה שנבלמה בקפריסין, הם התחכמו ועברו לדרך יבשתית. אז מעכשיו הם כבר מבריחים זאת בשלבים ובהסתר, ולא עוד בשיירה אחת, היו בטוחים בכך.
- למרבית הצער, סיימנו את המבצע בעזה ללא שום הסדר, תוך שהמצרים, איתם אנו “חוגגים” 30 שנה להסכם השלום, עושים כמעט הכל כדי לפגוע בביטחון שלנו, דהיינו לא לעצור את זרימת הנשק לעזה. מבחינתם שישראל תמשיך להיות מסובכת עם הפלסטינים של עזה לנצח. זה רק ירחיק מהם את הסכנה ואת האחריות לעזה. שום הסדר ושום הישג. איפה אותה חתימה מגוחכת של שרת החוץ לבני עם קונדוליסה רייס לפני הבחירות? מישהו בכלל מפקח על זרימת הנשק לעזה? צריך להבין, היום זו עזה, מחר זה ביו”ש. עזות המצח המצרית היא מדהימה, הרי כל השיירות האלה בסופו של דבר אמורות להגיע לעזה…דרך מצרים, ידידתנו האהובה.
משמעות הדבר שהתיאום הבטחוני שלנו עם המצרים שואף לאפס, הרי אם השיירה הזו אמורה היתה להגיע למצרים, איזו בעייה היתה למצרים לתפוס אותה, בלי כל הטררם של ההפצצה? הרי זהו שטח ריבוני שלהם, כשם שהקפריסאים תפסו את ספינת הנשק לתחומם. כנראה שבאמת אין לנו שום יכולת לסמוך בעניין הזה על המצרים, וחבל מאוד.
- אסור שישראל תמשיך להופיע כמדינה טרוריסטית, שמפציצה איפה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, במדינות ריבוניות מרוחקות, כי מחר זה עלול לחזור אלינו כמו בומרנג. אם לישראל מותר להפציץ, למה שאחרים לא יפציצו אותה? אנו מופיעים בתקשורת העולמית כמדינה פורעת חוק בינלאומי, ואני יודע שאיראן והפלסטינים עושים זאת הרבה יותר מאיתנו. החוכמה היא להיות גם חכם ולא רק צודק. ועוד משהו, כל השפלה כזו למדינה ערבית, למשל סוריה או סודאן, תחזור אלינו בסופו של דבר, כי כך זה במזרח התיכון. שום דבר לא נעלם, וסדאם חוסין חיכה משנת 1981 ועד 1991, עשר שנים, כדי לנקום את הפצצת הכור הגרעיני שלו, אוסיראק.
- יש הבדל רב בין הפצצת הכור בספטמבר 2007 בסוריה, לבין הפצצת השיירה עכשיו. שם זו היתה תקיפה אסטרטגית, כאשר להקים כור חדש זו עבודה עצומה, במיוחד כשעיני העולם עכשיו על סוריה. אך להוציא עוד שיירה? בקלות. מה הבעייה.
- יש שהתבשמו אצלנו שאיראן תירתע מן ההתקפה הזו, ולא כך הם הדברים . איראן יודעת שישראל לא תתקוף אותה, ואילו נפנופים מלאכותיים. נכון, הם חוששים ממתקפה אפשרית של ישראל, אך הם גם מעריכים שלא תבוא. גם לאיים צריך לדעת, והאיומים שלנו כנגד חמאס במשא ומתן על גלעד שליט לא ממש הזיזו לארגון הזה, שהמודעות שלו למרחבי הזמן שונה לגמרי מזו שלנו.
- לסיכום, חשוב היה להפציץ את שיירת הנשק, בבחינת הזדמנות שנקרתה, אך לא הייתי מתפעל יותר מידי מן ההישג: אין לו דבר וחצי דבר בבלימת שיטפון הנשק לעזה, או ביצירת הרתעה. הוא רק מעיד על מה ששקספיר כבר אמר (טרוילוס וקרֶסידה, ד’ 2):
“אבוי, כך לועגים לי הישגיי“.
