סיפרו של גיא בכור פורסם בביירות. מה הוא למד מכך, ומה זה אומר עלינו?

כריכת הספר בשפה האנגלית

מתברר שאחת ההוצאות האקדמיות הנודעות בלבנון מבקשת לתרגם את הספר לערבית ולהדפיסו בביירות. אישרתי את הבקשה, כפי שתראו בהמשך, ובפברואר 2009 הספר הושק ברוב חגיגה ביריד הספר הערבי הבינלאומי בקהיר, והחל נמכר בעולם הערבי כולו. לפי עדות המו”ל ההוצאה הראשונה אזלה, ונערכים להדפסות נוספות. הספר הצליח גם בעולם הערבי. 

הספר הזה הביא אותי אחר כך לאוניברסיטת הרווארד. 

כריכת הספר בשפה הערבית, ביירות 2009

מה למדתי, ומה התהליך שהתרחש מאחורי הקלעים. מה כל זה אומר עלינו?

1. שמחתי מאוד על הפניה מלבנון, שכן תרגום ספר של חוקר ישראלי, שכתב את המחקר באוניברסיטת תל אביב, מעיד עד כמה תפיסתו של פרופ’ אדוארד סעיד בספרו “אוריינטליזם” משוללת יסוד. סעיד הפלסטיני טען כי אין ערך לאקדמיה הישראלית, בעיקר בתחומי המזרח התיכון, כיוון שהיא נועדה לשמש כלי שליטה בלבד כנגד הערבים. כאילו אנו עושים כאן מחקר רק על חמאס וחיזבאללה, כדי לשלוט בהם.

והנה כאן, אין במחקר על ראשית המשפט האזרחי בעולם הערבי, שום קשר לסכסוך הישראלי-ערבי, והעולם הערבי מבקש לתרגם זאת לערבית, לא אני. במילים אחרות, העולם הערבי מוצא ערך במחקר, ומעיד כי גישתו המתנשאת של סעיד, המוצאת הד רב אצל הנשיא אובמה למשל, שקרית ומוטה.

2. את המחקר סביב הספר הזה ניהלתי במשך כמה שנים בקאהיר, שם ישבתי לסירוגין, אספתי חומרים, ופעם אכתוב כאן לאן התגלגלתי עד שמצאתי חלק מן החומרים האקדמיים. המחקר הגיע מן העולם הערבי, עשה סיבוב בישראל, קרם עור וגידים, המשיך למערב, וחזר את העולם הערבי, דרך ביירות וקאהיר. עבורי זוהי סגירת מעגל מקצועית, עדות להיותנו חלק מן האיזור הזה, קשר חי. מה שהחל בעולם הערבי, ובערבית, חזר אליו, ובערבית. אני שימשתי כלי בשיח הפנים ערבי.

3. מוזר, המחקר והאקדמיה הערבית היתה צריכה לחכות לישראלי, שיחקור את הולדת המשפט האזרחי שלה, כאשר המחקר שלי שימש עבורם עצמם חידוש, שכן ספק אם הכירו את מקורותיו כפי שהספר הזה הראה. הדבר מעיד על הואקום שנוצר במחקר הפנים ערבי ובסקרנות שלהם להכיר את עצמם.

בדקתי במחקר הזה את שלבי החקיקה של הקודקס האזרחי המצרי משנת 1949, כיצד נהגה בשנות השלושים על ידי סנהורי, מה חידש לעומת הקודקס הקודם, הקוד סיביל הצרפתי, מה נכתב בטיוטות השונות, שלבי החקיקה, ההתנגדויות, הדיונים העצומים בפרלמנט המצרי סביב כל סעיף וסעיף, התיקונים, הרויזיות, החקיקה והפרשנות לאחר מכן. מדובר על 14 כרכי “אלווסיט”, פרשנות הקודקס (כל כרך בסביבות אלף עמודים), ארבעת כרכי הפרוטוקולים של דיוני הפרלמנט, הטיוטות השונות, מאמרים שנכתבו, דיונים באלאזהר, האוניברסטיה הדתית, פתוות שנכתבו, ואפילו יומנו האישי של סנהורי, בו בדקתי מה כתב במקביל לשלבי החקיקה. כיצד נשזרו השריעה האסלאמית במשפט האירופי, כל זאת במסגרת של תפיסת “הנדסה משפטית וחברתית” של המשפט והחברה במצרים.

וכל זה הגיע אל העולם הערבי דווקא מישראל! העולם הערבי התחבר אל עצמו דרך ישראל. ישראלי הפך לכותב ההיסטוריה המשפטית החשובה ביותר של העולם הערבי כולו. כידוע כמעט כל מדינות ערב אימצו את הקודקס האזרחי המצרי, על פרשנותו. 

4. אגלה לכם שניהלתי משא ומתן סביב תרגום הספר לערבית, וכך אנו צריכים לנהל את המשא ומתן הלאומי שלנו. ראשית, הצבתי שלושה תנאים, שבלעדיהם לא אסכים לתרגום. מדוע? משום שמי שאינו מכבד את עצמו באיזור הזה, למה שאחרים יכבדו אותו?

התנאי הראשון: תשלום כספי. לא מדובר בהתעשרות אלא בסכום סמלי. מדוע? כדי שיביעו בכך שיש ערך בספר, תרתי משמע. זו עדות מוצקה שמדובר בחוזה נורמלי. הלא ספרים של ישראלים מתורגמים בעולם הערבי באופן פיראטי (למשל ספרי הראשון, לקסיקון אש”ף, שתורגם באופן פיראטי בתוניס), ואני החלטתי שאצלי זה לא יקרה. יהיה חוזה מסחרי כמקובל, ותהיה תמורה, וכך אכן היה.

התנאי השני: ביקשתי לעבור על התרגום, ולבדוק אותו. האמת, קצת חצוף מצדי, אך היה חשוב לי לראות את איכות התרגום, שכן יש בספר מאות מונחים משפטיים בערבית. התרגום היה מעולה.

התנאי השלישי: אין להוסיף מילה ואין לגרוע מילה מן הספר. החשש שלי היה שיוסיפו פרק מבוא, ובו התיחסויות ש”כך רואה זאת האויב הציוני” ודברים מעין אלה. ציינתי שאם הספר חשוב, יש לפרסמו בדיוק כפי שהוא. גם לכך הסכימו, וביצעו, והכל נעשה בפיקוח ההוצאה הבינלאומית, ובכבוד הדדי.

5. הסיפור הזה מעיד על כך שלבנון והעולם הערבי בכלל, אינה רק חיזבאללה וקיצונות דתית, כפי שסבורים אצלנו. כיוון שהמחקר שלנו לעיתים מוטה טרור, אנו חוקרים בעיקר את מי שמאיים עלינו, ואיננו שמים לב שהרוב שם אינו כך, ויש שם מחקר, משפט, ועניין אמיתי בדברים בעלי ערך. הלא אנחנו חוקרים בדרך כלל את מה שמאיים. למשל, בשנות הששים והשבעים פרח באוניברסיטאות שלנו המחקר על מצרים. מדוע? כי חוקרים רבים יצאו מן הצבא עם המחקרים שכתבו שם על מצרים, שיתה אז אויב. בשנות השמונים והתשעים רבו המחקרים על חיזבאללה מאותה סיבה, וכמעט אף מחקר על מצרים.

היה חשוב לי שהעולם הערבי יראה שיש כאן מחקרים עניניים, והיה חשוב לי שגם אתם תראו שיש גם מחקרים על העולם הערבי מזוויות נוספות, לא רק ביטחון וטרור. מי שבאמת רוצה להכיר חברה, חייב להכיר את התרבות שלה, האמנות, ההיסטוריה, הפילוסופיה, הדת והמשפט. ואת זה אני משתדל לעשות גם ב- Gplanet.

6. הספר חצה את חומות השנאה, ופורסם במדינה הרואה בכל קשר עם ישראל בבחינת בגידה חמורה. הוא לא יצא בקאהיר או בעמאן, הוא פורסם בביירות. מה אנחנו למדים מכך? שקשרי מקצוע ואינטרסים מקצועיים יכולים לגבור על חומות של שנאה, וזה חשוב. פרוייקטים כאלה הם תרומה ישירה לשלום, שלום בין חברות, ועוד עם עורכי דין, גילדה שידועה באיבתה לישראל. אך עניינים מקצועיים עולים לפעמים על שיקולים מקצועיים. ישראלי תרם למשפט שלהם, זה גובר גם על שנאה פוליטית, אם היא קיימת.

7. את הספר הקדשתי במהדורותיו באנגלית ובערבית להוריי, רחל ויחזקאל. אבי ז”ל לא זכה לראות את הספרים לא באנגלית ולא בערבית, אך יש בכך משום סגירת מעגל: הוריי התחנכו בבגדאד, כתבו בערבית, והם ובני דורם תרמו לחיים הערביים התרבותיים בעיראק. אני נולדתי כבר בישראל וגדלתי בעברית בלבד, ובכל זאת, שוב אנו תורמים לחיים הערביים סביבנו, אך הפעם גם לישראל. זו תרומה של יהודי המזרח לאיזור שלנו, אך הפעם כבר מישראל. כך נכרכה התרומה הזו לישראל, והיא נכרכת בה.

זהו גשר אל העבר, גשר אל העתיד, גשר למורשת המשפחתית, גשר לאקדמיה, וגשר אל האיזור. כאשר קיבלה את הספר בערבית, הוציאה אמא משקפי קריאה וחזרה לקרוא בערבית, כמו פעם, למרות כל השנים הארוכות כאן.

8. יש תקווה.