מה נשאר מהמילים הגדולות? ההמונים עטים על המזון, בוזזים את מה שנשאר מן ההבטחות. עליבות קורעת לב. בני אדם אינם ארנבי נסיון בניסויים חברתיים, גם לא אנחנו.

המחסור כבר ניכר בכל מקום בוונצואלה, ויש רעב ממש. נדיר למצוא מזון בחנויות, תרופות, ואפילו חשמל ומים. בכל מקום אנשים מיואשים עומדים שעות, לפעמים עשר שעות, בתורים אינסופיים, שנגמרים בזעם, ביזה ואלימות קשה. המכונה החברתית של צ’אווס הפסיקה לעבוד, והאזרחים, שהיו ברגים שלה, מאוכלים על ידה. ההבטחה המהפכנית הסוציאליסטית היתה עצומה, אך האנשים תמיד היו קטנים קטנים. השוק השחור משגשג, ומזין את העולם התחתון, שהפך לשלטון האמיתי בערים רבות. שלטון הפחד והיאוש. “אנחנו רוצים לאכול“, זו הסיסמה כיום בגן העדן הסוציאליסטי, כשהאוטופיה הפכה דיסטופיה.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן 

גן עדן עלי אדמות, הפוליטיקלי קורקט, סרטון תעמולה של “המפקד” צ’אווס. תחי המהפכה, אבל איזו מהפכה? זו שהיתה נגד הקודמת, או זו שתבוא במקום החדשה? או החדשה נגד הקודמת?
 

3 

אין תמריץ לעבודה ולהשקעה – כבר אצל צ’אווס “החלשים” קיבלו מהמדינה, ולכן לא השתלם להם להתאמץ, כי הרי הם חייבים להישאר “עניים” (כשם שאצלנו עמותות שדואגות לעניים, חייבות שיישארו עניים, אחרת לא יצטרכו אותן). גם לכוחות היזמיים לא השתלם להתאמץ, משום שגן העדן ראה בהם “עשירים מושחתים”, והטיל עליהם מיסים כבדים וגזרות. מדורו מאשים את המפגינים ברחובות שהם “עשירים מפונקים”.

כתוצאה מכך העשירים הוציאו את הכספים שלהם אל מחוץ למדינה, הפסיקו להשקיע ולתמרץ עסקים, תהליך שגם ישראל חווה כיום במידה מצומצמת, מאז “המחאה החברתית“, שפגעה בכלכלה שלנו, בדיוק כשם שפגעה בזו של וונצואלה. עסקים והשקעות לא אוהבים התערבות ייתר של מדינה, וועדות, פקידים, “רגולטורים”, ורעיונות אוטופיים למיניהם. הם עוברים למקום אחר, יציב יותר. אין תחרות, אין שקיפות, אין צרכנות.

הקיבוצים אצלנו קרסו בעשורים האחרונים מאותה סיבה של אובדן התמריץ לעבודה ולהשקעה, ועדיין יש בישראל קיבוצים לא מופרטים, היושבים על מפעלים משגשגים, המנוהלים בדרכים קפיטליסטיות לחלוטין. זה יוצא דופן במנעד הסוציאליסטי, וראוי לציון. זה לא סוציאליזם אוטופי. אך האם זה סוציאליזם קפיטליסטי, או קפיטליזם סוציאליסטי?

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת –
 כ א ן 

4 

“על פי נורמות של מוסר וצדק”, אך מוסר וצדק של מי? לכל אחד יש מוסר וצדק משלו. הכוונה למוסר וצדק של השלטון, ממשלת-העל של הסוציאליזם העולמי. ומה עם מי שלא מסכים? לא במקרה היו מאשפזים בברית המועצות במוסד לחולי נפש את מתנגדי המשטר, כי איך יכול להיות שאדם שפוי יתנגד לרעיונות כל כך מתקדמים ונפלאים? הוא חייב להיות לא שפוי. ואכן, מי שלא הסכים עם צ’אווס או כיום מדורו, ייעצר וייכלא, גם היום, במיוחד היום. אלפי מעצרים בבתים, כצעדים מקדימים להפגנות, איומים וחיסולים פיזיים. ונצואלה הפכה למדינת משטרה, תוך איום מתמיד על האופוזיציה, שדווקא השתלטה על הפרלמנט בבחירות בחודש דצמבר. אך מדורו בולם כל חקיקה של הרוב המתנגד באמצעות בית המשפט העליון, שאנשיו תומכים בו, כמינויים שלו.

מדורו מנהל כיום את המדינה באמצעות צווים נשיאותיים, מה שלא כל כך מפריע לאזרחים הרעבים. להם חשוב יותר למלא את הבטן הריקה.

5 

אנחנו והם – כל מתנגד הוא אויב – כיוון שהמונים מפגינים ומתפרעים ברחובות, השלטון בוונצואלה נגרר למחוזות ההזיות, הסכנה, והפרנויה: את ההפגנות יוזמים “העשירים”, “כוחות זרים”, “כוחות הריאקציה” הרעים (לעומת “הכוחות הפרוגרסיביים” הטובים), או “אויבים” לא מזוהים. זו הסיבה שיש עכשיו בוונצואלה מצב חירום צבאי, והצבא כבר עורך תרגילים כנגד אותם אויבים לא מזוהים. הצבא נאמן למדורו, לפחות לפי שעה, ובולם כל תסיסה חברתית באלימות ובכוח הזרוע. אם ידוע על הפגנת ענק, הוא סוגר תחנות רכבת תחתית, כדי לווסת את המספרים.

למדורו יש התפרצויות זעם, בכל התנגדות הוא רואה מזימה, והניסיון של האופוזיציה לקצץ את הקדנציה שלו בחצי, משש שנים לשלוש – נתפס על ידו כניסיון הפיכה. הוא מגלגל בראש את הרעיון להשתלט על המדינה לחלוטין, באמצעות הצבא, ולבטל את הבחירות. במקרה כזה, ולא רק במקרה כזה, ונצואלה תגיע למלחמת אזרחים.

6 

ה”פוליטיקלי קורקט” העריץ את וונצואלה ואת צ’אווס – בעולם המדומיין והמסוכן של הפוליטיקלי קורקט, נהגו להתייחס אל צ’אווס כמו אל “שמש העמים” סטלין, בשעתו. עיתוני המערב התחרו מי יתאר בצבעים וורודים יותר את גן העדן האוטופי, את הרפורמות מרחיקות הלכת, הכריזמה הסוציאליסטית הנוטפת, ובכלל את האושר השמימי. הפוליטיקלי קורקט, המבוסס בעצמו על הנדסה חברתית סוציאליסטית, ראה בוונצואלה את ההתגשמות החברתית הראויה, כמו שאובמה ראה בארדואן את ההתגשמות המוסלמית הראויה. אבל התושבים בוונצואלה רואים דברים אחרים לגמרי, ונמאס להם. פעם הם נהו אחר השמאל, בגלל הדיכוי הימני; עכשיו הם נוהים אחר הימין בגלל הדיכוי מהשמאל. תמיד דיכוי.

הקריסה של וונצואלה מבלבלת את שוטי הפוליטיקלי קורקט: אז הטוב התברר כרע? ואולי הרע הוא עדיין טוב?  והפוליטיקלי הוא עדיין קורקט? וזה קורקט להיות פוליטיקלי? מוזר, כבר ראיתי את הפרצוף הזה קודם.