40 שנה, מאז 1980, אני מופיע מול הקהל, בענייני המזרח התיכון, והעולם. 40 שנה, עם אלפי הופעות. כבר נתתי הרצאה על מטוס, בצוללת, ברכבת, בחושך מוחלט, ובמכונית נוסעת. בארץ, וברחבי העולם. מול גדולי העולם, מול חיילים, ומול הישראלים שלנו. מול 2,000 איש וגם מול שניים (אגב, מה יותר קשה מבין שני אלה? תתפלאו); בשלג כבד, ובחמסין מחניק; לאחר פיגועים גדולים והקהל מודאג; ולאחר הצלחות גדולות של כולנו. לאורך מחזור חיים שלם של מדינתנו. חוזר בשעות מאוחרות של הלילה ממרחקים, אבל עם סיפוק, אורח חיים.
מה אני מרגיש כאשר אני על הבמה? תחושה של אושר, מול הקהל שלי, האנשים שלי, העם שלי; חי. האם אחרי אלפי הופעות יש עדיין התרגשות? תמיד, וציפייה גדולה.
עכשיו אפשר להבין כיצד השנה הזו שינתה כל כך הרבה. ההופעה האחרונה היתה בסוף חודש פברואר 2020, בפני כאלף איש, בוועידה הענקית של מרכז השלטון המקומי, בגני התערוכה. הקהל נכנס להרצאה, ונכנס, ועמד במעברים, והיתה לי תחושה נהדרת.
ואז נפלו השמיים.
מזל שיש את ג’יפלאנט, לקשר איתכם.
הנה הפתיחה של ההופעה האחרונה של 2020 על הבמה, ביריד החדשנות האורבנית; דקה לקורונה, אך הכותרת של ההרצאה שלי כבר היתה מבשרת רעות:
כיום, ממשיך בהופעות בזום, יש בזה סוג של קסם אחר, ומחכה לחיים, שיחזרו. ההצגה חייבת להימשך, The Show Must Go On (מילים וביצוע: פרדי מרקורי):
חללים ריקים, בשביל מה אנחנו חיים?
מקומות נטושים, אנחנו יודעים את מצב הנקודות, שוב ושוב.
האם מישהו יודע מה אנחנו מחפשים?
עוד גיבור, עוד פשע חסר נפש,
מאחורי הוילון, בפנטומימה,
להחזיק את הקו.
מישהו עוד רוצה להמשיך עם זה?
ההצגה חייבת להימשך.
אתמודד עם זה בחיוך רחב,
אני אף פעם לא נכנע.
אגדות של אתמול צומחות, אבל לעולם לא מתות:
אני יכול לעוף, חברים שלי!
בפנים הלב נשבר,
האיפור אולי כבר מזייף,
אבל החיוך שלי תמיד נשאר.
אני אף פעם לא נכנע.
ההצגה חייבת להימשך.
הכל היה צפוי, למי שהלך איתי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, במשך עשר שנים שלמות. כבר בפברואר 2011 פתחנו בסידרה המפורסמת של ‘אפקט פרח הצבעוני’, והיא נמשכה לאורך עשור שלם. גם אם הדברים היו אז לא הגיוניים – הם התגשמו, ועוד יתממשו. כתבנו אז: הסכסוך הישראלי ערבי – נגמר. נשאר עניין שולי עם המומצאים. קישור אל הסידרה כולה, היא מהנה. לחצו על הצבעונים הפורחים:
