הסוד של מפח הנפש הישראלי
מאת ד”ר גיא בכור, עו”ד
דבר כזה ספק אם היה בתולדות העמים: בשנות התשעים נחטפה מדינה שלימה, מדינה מוכרת, החברה באו”ם, על תושביה! היתה זו חטיפה מפתיעה, דרמטית, כאשר החוטפים פרצו לכיוונה משני כיוונים בלתי צפויים: הכיוון הפוליטי והכוון המשפטי. והמדינה החבוטה הזו היא כמובן מדינת ישראל.
קבוצה ראשונה ביצעה חטיפה פוליטית, מסוכנת, בלי סמכות ובלי שום התרעה מראש. הקבוצה הזו הכניסה לתוך המדינה שנחטפה מנהיג של כנופיה אלימה ומסוכנת, יחד עם צבא שלם, שכבר גורש מכל המזרח התיכון, ואפשרה לו להתבסס ולתפוס חזקה בתוך המדינה הנחטפת! התוצאות היו כמובן נוראיות, ונסתיימו במותם של מעל לאלף מבני אותה מדינה מוכה. אני עדיין זוכר את הכותרת הדרמטית בעיתון “הארץ” על הסכם אוסלו, שכבר נחתם בראשי תיבות, מבלי שאיש במדינת ישראל ידע או שמע על כך. איפול מוחלט, בעניינים הקיומיים ביותר! החבורה המבצעת העמידה מדינה שלימה בפני עובדה מוגמרת, ומי יתנגד לספינים של שלום? אם על מחדלים צבאיים שהביאו למות עשרות אזרחים מקימים ועדות חקירה, מדוע סיפור אוסלו, שתרם למות מעל אלף ישראלים, לא נחקר מעולם?
הקבוצה השניה ביצעה חטיפה משפטית, שוב, בלי שאיש יידע או ייערך, ללא שום דיון ציבורי וכמובן בלי סמכות. היא כינתה זאת “המהפכה החוקתית“, כאשר בית המשפט העליון נטל בעצמו (!) עבור עצמו, סמכות למחוק ולבטל את חוקי הריבון הנבחר. איש לא התכוון לאפשר זאת לבית המשפט העליון, ואיש גם לא נערך לכך. בית המשפט העליון בפסק דין שנשא שם של בנק, פשוט שאב לעצמו את הסמכות. כך השתלט בית המשפט העליון לא רק על קבלת החוקים, אלא על עצם תהליך קבלת ההחלטות במדינה האומללה. הוא, בהעדר מי שיפקח עליו, הפך למי שנמצא מעל כולם, תוך שהוא מבטל את כולם. כך הפך בית המשפט העליון לצבא, לשלטון, למשטרה, למשרטט הגבולות, לממגן ערי ספר, לכנסת, לממשלה, וכן, גם לבית משפט. גם החטיפה הזו נגמרה באסון. בית המשפט העליון, שזכה קודם לכן באהדת נתיני המדינה החטופה, איבד עכשיו את אימונם. הם חשו היטב שהוא מעל באימון הזה.
מי שניצלו את מעשי החטיפות הללו, ואת היחלשותה של המדינה העירומה, היו כמובן אויביה הרבים, שניצלו את קשירתה המפתיעה באזיקים. הם החלו להציק לה, כאשר ידיה קשורות: מבחוץ – בטרור הולך וגובר; ומפנים, בעתירות משפטיות שנועדו להחליש את המרכיב היהודי שלה, הציוני, את עצם קיומה. מבחוץ הם דרשו חלקים מבשרה, עד שתיוותר בלא כל הגנה, ומבפנים, חלקים מבשרה, בעוד ועוד זכויות קולקטיביות ערביות, עד שתיוותר בלא כל הגנה. החטיפה הראשונה נענתה לראשונים, השנייה לאחרים. ככל שהחטופה האומללה נחלשה, כך גבר ביטחונם של שונאיה הרבים.
בסוף שנות התשעים, בשיא החטיפה, אני, שתמיד יש לי תוכנית להציע, כמעט והרמתי ידיים. ריחמתי על הברייה המסכנה, כאבה היה כאבי, חשתי אותו. המדינה החטופה היתה עקודה בידיה וברגליה, עירומה, מוכה ומושפלת, מירמס לאונס ולבעיטות של אויביה. אללי, אין הרבה מה לעשות, כאשר הידיים והרגליים קשורות, והגוף כואב מפיגועים ומעתירות.
ואז קרה הלא יאומן. האויבים היו בטוחים שהיא כבר גמורה, והתנפלו עליה מכל הכיוונים, כדי לחסלה סופית. אלא שהיא, במאמץ שלא יאומן, בעוצמת נפילים של אלפיים שנות השפלה והשמדה, שואה, עליבות ושוליות, זינקה זינוק אדיר, והתגברה על מבקשי רעתה.
היא השתחררה מן הכבלים והאזיקים, סגרה את הדלת בפני השודדים בחוץ, ייצבה את עצמה, וחזרה אל החיים. האודם חזר ללחייה, והיא שבה לחייך. אומה עתיקה-חדשה, אלט-נויילנד, כמו נולדה שוב מחדש.
האם מתה הרב-תרבותיות?
מדינה שהברכה נטשה אותה
Judea Capta, “יהודה המובסת”, במטבע רומאי
ברגע האחרון השתחררנו מן החטיפה הפוליטית, למרות שאיש מעולם לא הסביר כיצד קרה המחדל המדהים, שחבורת ערפאת ,שגורשה מירדן ומלבנון, לאחר שחטפה את שתי המדינות האלה, הוכנסה לכאן, כדי לחטוף גם אותנו.
אך עדיין לא השתחררנו מן החטיפה המשפטית, שבה בית המשפט העליון לקח את המונח “יהודית ודמוקרטית” ודרכו המציא את עצמו, ופירש אותו כך שלא היו בו לא יהדות ולא דמוקרטיה. הוא כמעט והתעלם מן האופי הלאומי היהודי של ישראל, ונתן דגש רק לאופי הדמוקרטי, שבו אין שום עדיפות ללאומיות היהודית. וכאמור זו היתה חטיפה חד-צדדית, ללא שום סמכות, ששום דמוקרטיה לא היתה בה, ושום דמוקרטיה לא היתה מסכימה לה.
אכן, בארצות הברית יש ביקורת שיפוטית, אך במסגרת ריסונים וביקורת גם על בית המשפט עצמו, ובארצות הברית בית המשפט העליון נבחר באופן פוליטי, בהליכים פומביים, שהציבור כולו מעורב בהם. יש בו שמרנים ויש בו ליברלים, והכי חשוב, יש בו שיווי משקל פנימי. כאן הבג”ץ נבחר בחשאי, ללא שום דיון ציבורי, הוא אינו מאוזן מבחינת “האג’נדה” שלו, וכאשר הוא מעל לחוק.
שום אדם ושום מוסד לא צריך להיות מעל לחוק, במדינה שמאמינה באמת ב”שלטון החוק”.
יהודה נפלה פעמיים, בידי בבל ובידי רומי. היא לא תיפול בשלישית. מקהלת העבדים העבריים, נבוקו מאת ורדי. לא נהייה שוב עבדים, של אף אחד.
על מרבית חברי הכנסת להבין שזו הזדמנות דחופה, להשיב את השלטון לעם, לאחר שזה נלקח ממנו שלא בהסכמתו, ובלא ידיעתו. חשוב להתגבר על מחלוקות פוליטיות קטנות של הרגע, כדי להסיר את הכבלים מעל ידי הדמוקרטיה שלנו.
יש גם ליטול מבג”ץ את הסמכות להתערב בנושאים פוליטיים מובהקים, כמו שאלת ערביי ישראל. אין זה עניינו ואין זו סמכותו. זו שאלה פוליטית שרק גורמים פוליטיים יכריעו אותה. בוודאי שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לתת להם זכויות קולקטיביות פוליטיות, שכן הוא אינו יכול לתת מה שאינו בסמכותו. כך זה נהוג במדינה דמוקרטית.
- את המונח “יהודית ודמוקרטית” יש לשוב ולפרש בדרך הדמוקרטית והנורמלית: מדינה שיש בה עדיפות ללאום היהודי, שכן היא מדינת לאום. ברור שללאום היהודי יש בה עדיפות, כמו שבמדינה פלסטינית תהיה ללאום הפלסטיני-ערבי עדיפות. את המילה דמוקרטית יש לפרש בהחזרת השליטה לידי העם, דרך הריבון החוקי שלו, הפרלמנט, כפי הדבר נעשה בכל מדינה מתוקנת בעולם.
- במקום לדבר על חלוקה מלאכותית ישראלית-פלסטינית, יש לדבר מעכשיו על חלוקה יהודית –ערבית. הרי לא ייתכן שלפלסטינים תהיה מדינה נקייה מיהודים, שטח ולאום, וליהודים שום דבר. אם לא תהיה לאומיות יהודית מוכרת ונצחית בשטח מדינת ישראל, אין שום סיבה שתהיה לאומיות פלסטינית מוכרת.
- ערביי ישראל חייבים להיות בתוך כל הסדר פלסטיני, שכן מנהיגיהם קשרו אותם לעניין הפלסטיני. אי אפשר לטעון שהם פלסטינים, ולא להיות חלק מן ההסדר הפלסטיני. כיצד? כל מאווייהם הלאומיים יבואו לידי ביטוי במדינה הפלסטינית, שתקום, אם תקום. האם הערבים הישראלים סבורים שהרוב היהודי עד כדי כך נאיבי, שיתן יד למדינת לאום פלסטינית, והוא עצמו יקבל מדינה דו-לאומית או מדינה שאינה מדינת לאום יהודית?
- במדינה היהודית יהיו למיעוט הערבי 100% זכויות אישיות, ו-0% זכויות לאומיות, בדיוק כפי שבמדינה הפלסטינית יהיה למיעוט היהודי, שיבחר להישאר בה, 100% זכויות אישיות ו-0% זכויות לאומיות. זהו השוויון, זוהי ההכרה ההדדית האמיתית, זהו תום הלב, וזהו הצדק ההיסטורי לשני הצדדים. בלי פתרון כזה, אין לדבר על שום הסדר מדיני.
נדיר הוא לראות אומה שנחטפת, מוכית, אך גם מצליחה להשתחרר מכבליה בכוחות עצמה, למרות כל הסיכויים. זה אומר שיש לה כוח חיות אדיר! זו אופטימיות נפלאה.
חזרנו לשלוט על גורלנו הביטחוני, ואנו בדרך לחזור ולהיות דמוקרטיים מחדש. אבוי לנו, אם החטיפה הפוליטית היתה חוברת לחטיפה המשפטית, שכן זה היה הופך לסופה של המדינה האומללה.
אשרינו, ניצלנו, אך המערכה עדיין לא נשלמה.
כדי להשפיע, חשוב לשלוח את המאמר אל רשימות התפוצה שלכם. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
טעות הנוגעת לקיום שלנו, ותיקונה: דיאגרמת הראי האכזרי
תודה, עדאלה
הרפובליקה השניה של ישראל
