מצב מוזר: נראה שאין התקדמות בסוגיית שחרור השבויים הישראלים והפלסטיניים, ויחד עם זאת הסוגיה הזאת עלולה לפוצץ את המצב הנזיל בו אנו מצויים. הפלסטינים מצפים לשחרור של כל אסיריהם, או לפחות של אלפים רבים, בעוד ישראל מוכנה לשחרור מספרים קטנים בהרבה. רבות כבר נכתב על סוגייה זו, אלא שעדיין לא נעשה ניתוח תרבותי שלה, ניתוח שיראה כי מדובר באי הבנה תרבותית טרגית בין ישראל לפלשתינים; דו-שיח של חרשים.
התרבות המזרח תיכונית בנויה על תפיסה של “הפיכת דף חדש”, ולכן לאחר 15 שנות רצח-עם אכזרי במלחמת האזרחים בלבנון באה החנינה הכללית בשנת 1991 שמחקה והלבינה את כל מעשי הזוועות לכל הצדדים המעורבים, כאילו לא ארעה מלחמת אזרחים מעולם. הפיכת הדף הזו הכרחית לחברה שמרנית שאינה רוצה ואינה יכולה להתעמת עם עברה, מחשש לקריסה חברתית. איש בלבנון לא יכול היה להתעמת עם סיסמאות העבר הנבובות, ועם המתים הרבים, שכן עלולה להישאל השאלה עבור מה הם מתו. מכאן תפיסת הפיכת הדף והמבט קדימה, בלי לשאול שאלות מיותרות. תפיסה זו מצמצמת נזקים וחותכת הפסדים.
התרבות הזו בנויה כתרבות אופקית של שכבות, כאשר כל שכבה יושבת על קודמתה, בדרך כלל מבלי שהראשונה תפריע לקודמותיה. כך במצרים ישנה שכבה פרעונית, אסלאמית, ממלוכית, עות’מאנית, מלוכנית ומהפכנית, מבלי שיש בהכרח סתירה בין השכבות השונות. שכבות קודמות אף פעם לא מתבטלות, הן רק מודחקות.
מכאן גם הדרישה לשחרור מלא של האסירים הפלסטיניים. תפיסת הפיכת הדף מחייבת לסגור את שאלת האינתיפאדה על כל משמעויותיה, ובעיקר הגורם האנושי, או אז נכנסים לשכבה תרבותית חדשה. זו גם התפיסה הערבית של הסולחה, דהיינו לאחר הקרב הלוחמים חוזרים הביתה, שכן המערכה נסתיימה ועמה שבים גם גיבוריה: השחרור הוא חלק מן המאבק.
התרבות הישראלית לעומת זאת היא תרבות אנכית, שבה אין תפיסה של שכבה על גבי שכבה אלא רצף של זיכרונות קולקטיביים, היגדים ודוקטרינות, שכל אחד מאלה מתעמת ומתערבב עם האחר. מכאן המנהג הכל-כך ישראלי של “שחיטת פרות קדושות”, כאשר נרטיב אחד גובר על נרטיב אחר, דבר שאינו הגיוני בחברה הערבית. מכאן גם הקושי שלנו לשכוח ולהפוך דף, שכן הכל נשאר ולא נעלם או מודחק: זיכרונות, נקמות ושאיפות. זוהי תרבות שבה 2000 שנה מציינים את חורבנה של החברה כאילו קרה הדבר אתמול. האינטלקטואל המצרי לוטפי אלחולי תהה פעם בפניי מדוע בישראל מתעקשים להנציח את רצח ראש הממשלה רבין. גם אצלנו נרצח מנהיג, אמר, גם אצלנו היתה מעורבות של קיצונות דתית ברצח, אבל אנחנו התאבלנו והמשכנו הלאה. למה אתם לא מסוגלים לכך? לאזניים ישראליות דבריו מקוממים, אך בשיח האיזורי הדבר הגיוני. החברה הערבית חוששת מחשבון נפש, בעוד זו היהודית ששה אליו.
בתרבות הישראלית-מערבית מדובר על שלטון החוק, על ענישה פלילית ושכר ועונש אינדיבידואליים. לא יעלה על הדעת שאלפי אסירים ישוחררו ככה סתם כאילו לא אירע דבר. לכן מבחינתנו הם אסירים שפוטים, ומבחינתם שבויים. בחברה האינדיבידואליסטית שלנו כל שפוט עומד בפני עצמו, בעוד שבחברה מגוייסת, סולידרית-חמולתית שרואה את אסיריה כחלק אינטגרלי של הסכסוך, הם כולם חבילה אחת.
איני קובע כאן כרגע דעה האם יש לשחרר את מרבית האסירים הפלסטיניים או לא, אין זה נושא המאמר. בתפיסה מערבית הדעת מתקוממת על רצח-העם שבוצע בנו במשך שנים, בעוד שבתפיסה מזרחית השחרור חיוני לפתיחת דף חדש. כל שברצוני להראות כי גם בסוגיה גורלית זו שוררת אי הבנה תרבותית בין שני הצדדים, ולמרבית הצער, כמו בהרבה מקרים קודמים, הם אפילו לא מודעים לה.
