לפני שלוש שנים, כאשר התמנתה האישה הראשונה במצרים כשופטת, מאז ומעולם, נפלו תדהמה וכעס על מועצת השיפוט העליונה במדינה. היה זה מהלך פוליטי ולא שיפוטי, להכניס אישה בפעם הראשונה כשופטת, וזאת לבית המשפט החוקתי העליון, הגוף הליברלי ביותר במערכת השיפוט במצרים. בית המשפט החוקתי נפרד מן המערכת האזרחית הרגילה, הנחשבת כשמרנית הרבה יותר. היה זה ניסיון ליברלי, ברוח היו”ר היוצא של בית המשפט החוקתי העליון, ד”ר עווד אלמור, להוכיח שאישה יכולה לשבת בדין. מתנגדי המהלך טענו שאישה בנויה בצורה מחזורית, ולכן בתקופת המחזור היא נתונה למצבי רוח, שימנעו ממנה את שיקול הדעת הנדרש. אך בכל מקרה היה מדובר בבית המשפט החוקתי, היושב באופן נקודתי על סוגיות תיאורטיות, ולא מול אנשים פנים מול פנים. לא מדובר היה במערכת השיפוט במצרים, הכוללת עשרות אלפי שופטים, התנחמו השופטים. בנובמבר 1999 היתה לי זכות לפגוש את נשיא בית המשפט החוקתי העליון, ד”ר אלמור, בלשכתו בבית המשפט החוקתי העליון החדש, ברובע מעדי. היה זה מפגש מאוד מעניין, ועליו אכתוב בפעם אחרת.
והנה, בסוף השבוע נאלצה מועצת השיפוט לאשר את מינויה של האישה הראשונה במערכת המשפט הרגילה במצרים, תקדים סנסציוני, שכמובן עורר רעש רב. נשיא המועצה הזו, השופט זכריא עבד אלעזיז, הביע הסתייגות מן המינוי, והציע לקיים משאל-עם כללי במצרים, האם הציבור מוכן להישפט מול אישה, והאם החוגים האסלאמיים יסכימו להישפט מול אשה. אך המהלך עבר. במצרים טוענים כי מי שלחצו על המינוי היו ארמון הנשיאות ומהממשלה, אחרת זה לא היה עובר. ההחלטה המקורית של מועצת השיפוט להתנגד למהלך הפתיעה רבים, שכן השופטים שם דיברו תמיד על זכויות, חירויות ושוויון, אך התברר כי אינם מוכנים ליישם זאת בביתם שלהם. כאשר נשאל נשיא המועצה השיפוטית כיצד אין הוא תומך בשוויון בין המינים, הסביר שאין מדובר בשוויון, אלא בתפקידים שאין בהם מקום לנשים כלל. לדוגמה, אמר, אנו תומכים בכך שאין נשים בצבא, במשטרה במכרות ובמחצבות. מדוע שם אין מדובר באפליה, שאל?
לדעתי עצם המעורבות הממשלתית הפריעה למועצה השיפוטית, שאמורה להיות עצמאית בהחלטותיה ובמינוייה. במצרים אין הממשלה מתערבת במינויי שופטים ובאופן הצבתם, ויתכן שגם זה עמד מאחורי התנגדות המערכת השופטת למינוי.
דווקא הכותב האסלאמיסט הידוע במצרים, פהמי הווידי, הפתיע בסוף השבוע בראיון לאתר האינטרנט של “אלערביה” כאשר טען כי האסלאם מוכן לקבל שופטת אישה בתפקיד, שכן אבו חניפה, מייסד האסכולה החנפית, הנהוגה באופן רשמי במצרים, התיר זאת. “שופט אינו מופתי או קובע הלכות דתיות (מוג’תהד) אמר, ויש לזכור כי במערכת המצרית יושבים בדין שלושה שופטים בכל הרכב ולא רק שופט אחד. אך כיוון שיש התנגדות גדולה מאוד אצל חוגים דתיים אין להקל בכך ראש”. מדוע חשובה כל כך דעתו של איש דת במצרים? משום שהחוקה המצרית קובעת בסעיף 2 שלה, וזהו סעיף חשוב מאוד כיום, ש”עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה”. החוגים הדתיים עושים בסעיף זה שימוש נרחב כנגד החלטות ואישים ליברליים במדינה.
השמאל הנאצריסטי במצרים תמך מצידו במהלך בהתלהבות, “למרות שהממשלה טועה ב-99% מן ההחלטות האחרות שלה”.
תגובת השופטת הראשונה בבית המשפט החוקתי העליון, השופטת תהאני אלג’באלי: “אין הגיון באיחור במינוי נשים נוספות, לאחר שאני כבר מוניתי לבית המשפט העליון החוקתי. הרי בית המשפט הרגיל מחויב בהחלטות העליון, ואם התחלנו מלמעלה, טבעי שזה יחייב גם את בתי המשפט למטה”.
“למינוי שלי”, הוסיפה, “קדם ויכוח בן 60 שנה במצרים, והיה לי הכבוד לסיים במינויי שלי את הויכוח”. לדבריה אפילו חלק ממנהיגי “האחים המוסלמים” התקשרו אליה בטלפון ובירכו אותה על מינויה לפני שלוש שנים. “אפילו באיראן הנשלטת בידי קבוצה קיצונית יש נשים שופטות, זאת לאחר שבמשך עשר שניים לא היו שם שופטות, מאז המהפכה”.
*
למתעניינים בנושא המשפט במצרים ובעולם הערבי, אפנה לספרי “בין הרצוי למצוי, המשפט בעולם הערבי”, שיצא לאור בהוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי, הרצליה, בשנת 2002. הספר כולל התייחסות מפורטת לשיטת המשפט בעולם הערבי, מבנה בתי המשפט, וכן מבוא למשפט האזרחי, הפלילי והחוקתי בעולם הערבי.
