מאת ד”ר גיא בכור
באופן בלתי מודע, כאשר מדברים אצלנו על עוני, אני נזכר ב”אופרה בגרוש“, ובזמרת לוטֶה לניה, משום מה. “Die Dreigroschenoper”, שבגרמנית זה אומר “אופרה בשלושה גרוש”‘ דווקא. המחזאי הגרמני ברטולד ברכט עיבד את ההצגה הקלאסית “אופרת הקבצנים” בשנת 1928, ואת המוזיקה והשירים הלחין ידידו היהודי קורט וויל. התוצאה היתה אחד המחזות המרהיבים שנכתבו אי פעם.
בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים קשה היה מאוד להיות חובב של מוזיקה שונה מהמקובל, לפני עידן האינטרט, כשעכשיו הכל קל כל כך.
יום אחד שמעתי ברדיו את לוטה לניה שרה במקור בגרמנית את “אופרה בגרוש”. לבסוף, לאחר חיפושים, מצאתי את תקליט הויניל, ושמעתי פעמים רבות את הזמרת המופלאה הזו, בקולה המעושן כבר, ועם זאת בקטעי סופרנו מיוחדים, ובגרמנית כבדה. לוטה לניה עצמה (1898-1981) הגיעה לברלין של ווימאר, בין שתי מלחמות העולם, ועברה מבחן בד אצל המלחין היהודי קורט וויל. בשנת 1926 הם נישאו, ולוטה התגיירה. עם עליית הנאצים הספיקו השניים להימלט מגרמניה לצרפת ומשם לארצות הברית. הם ניצלו.
לוטה לניה התפרסמה ב”אופרה בגרוש” בתפקיד ג’ני הענייה והאומללה, הממתינה שהפיראטים יגיעו אל העיר המושחתת, עם אוניה בת שמונה מפרשים וחמישים תותחים, ויפציצו את כולם. כולם ימותו, ואותה יקחו השודדים, כמובן, איתם.
ברכט חזה את השמד האיום שעוד יגיע על גרמניה ועל אירופה כולה, שכן הפיראטים אכן הגיעו.
הנה הביצוע המקורי של לוטה לניה, כנראה משנות השלושים, בהצגה “אופרה בגרוש”. נפלא, מוזר ומצמרר. ג’ני מחפשת נקם בעשירים. “הופלה!”
המחזה “אופרה בגרוש” עוסק בחיי העניים, הקבצנים של החברה האנגלית, על חנויות הקבצנים, פושטי היד, הזונות, בתי בתמחוי והשודדים, ובהם מקי סכינאי, כמובן.
כל זה טוב ויפה, ואפילו רומנטי על הבמה. אך האם זו השאיפה שלנו, להיהפך גם אנחנו לאופרה בגרוש? ברכט היה מארקסיסט, והגישה הסוציאליסטית תדבר תמיד על העניים, על החלשים בחברה. הגישה הקפיטליסטית תדבר על העשירים, על מוקדי החיקוי. ואיפה אנחנו?
הגישות החברתיות ימדדו את טובת החברה מכיוונו של החלש. אם לו יהיה טוב, לכולם יהיה טוב.
הגישות הליברליות/קפיטליסטיות ימדדו את טובת החברה מכיוונו של החזק. אם לו יהיה טוב, לכולם יהיה טוב.
*
ישראל מגיעה להישגים כלכליים יוצאי דופן בעולם, וכל עתידנו עוד לפנינו. אך תמיד בתקשורת המשודרת שלנו יציגו את העלוב, הנכשל והמוזנח. תמיד השלילי, העניים, קו העוני, תרבות של קצבאות, האבטלה והמקרר הריק. מי שניזון מן התקשורת האלקטרונית שלנו יכול להיות בטוח שהעוני הנורא משתולל כאן, אנשים רעבים ברחובות, או שואבים מרק במצמוץ שפתיים בבית תמחוי קודר. לעיתים נדירות ידברו אצלנו על הצלחות, ומייד יסייג זאת המנחה: אבל מה עם האבטלה, מה עם העניים הרבים?
התקשורת אצלנו נוטה אל הסוציאליסטי, לעומת הממשל והחברה, שנמצאים כבר הרחק בעומק הגישה הליברלית. זה הדיסוננס.
לכן כה בולט היה המאמר שלי על ישראל והמזרח התיכון הכלכלי, עד כדי כך ששוב קיבלתי כמה אימיילים: אך מה עם העניים! בסדר, יש עוני בכל מקום, אך השאלה היא מה הכיוון של הכלכלה, של החיים, של החברה. מה הפוטנציאל שלה, מה מגמת הכלכלה, לאן היא הולכת, מה היכולת שלה.
השאלה היא איפה שמים את הדגש.
אנחנו, חבריי, איננו מסוגלים למשל להעלות על דל שפתינו שהממשלה שלנו היא מצויינת מבחינה כלכלית, ויעידו על כך הנתונים המעולים של ישראל. מי יעיז להגיד את זה? שנתניהו עשה עבודה יוצאת מן הכלל! אבל מה עם העניים, תגידו, כאילו בארצות הברית או באירופה אין עניים.
זו גם תרבות השטייטל אצלנו, כפר קטן, שאינו מאמין שהוא יכול בעולם האמיתי, ואם הוא מצליח הרי שזה זמני, שרק מחכה למכה שתנחת על ראשו, ותחסל את הכל. שתגיע האניה עם שמונת המלחים ותפציץ את העיר. לא מזמן שמעתי מראיין ברשת ב’ האומר לפרשן: חמש שנים כלכליות טובות היו לנו? אם כן, נשארו עוד שתיים, לפני ששבע השנים הרזות מגיעות…
