לא רק שהמשא ומתן לשחרור גלעד שליט תקוע, אלא שהוא בלתי אפשרי; המשא ומתן להקמת ממשלת האחדות הלאומית הפלסטינית התפוצץ, וגם הוא בלתי אפשרי, וכל זאת כאשר המצרים מתווכים, אך התנאים שלהם נדחים על ידי חמאס. עולה הרושם שחמאס מעוניין לפוצץ כל משא ומתן באמצעות העלאת תנאים, שהוא יודע מראש שהם בלתי אפשריים על הצד השני, אם זו ישראל או תנועת פתח.
מסקנות עגומות אלה ניתן להבין מראיון עיתונאי מפורט, שקיים אמש בדמשק ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח’אלד משעל, עם אתר האינטרנט של ערוץ הטלוויזיה הערבי אלג’זירה. אתמול נועד משעל בבירה הסורית עם ראש הממשלה הפלסטיני, איש חמאס גם הוא, איסמאעיל הנייה, לתיאום עמדות אישי.
מן הראיון עולה בבירור כי משעל נמצא במוקד המשא ומתן, וכי הוא בעל הבית, דהיינו הגורם המחליט בחמאס. גם הנייה הוא גורם מרכזי, אך לא החשוב ביותר בחמאס. לו היתה קמה ממשלת אחדות פלסטינית היה זה הנייה אשר היה משלם את המחיר, ועוזב את ראשות הממשלה, כך אישר משעל בעצמו בראיון.
חמאס דורש את שחרור כל המנהיגים הפלסטיניים הכלואים בבתי כלא ישראלים (“הם בראש הרשימה”), את האסירים הותיקים, את כל הנשים המחבלות, כל הילדים הכלואים, ועוד אלף אסירים. לראשונה מתברר כי משעל מבקש לשחרר גם אסירים ערבים ישראלים השפוטים בישראל (“ערביי 48”). ברור שישראל לא תוכל לקבל את התנאים הללו, ודינו של המשא ומתן נחרץ, שכן זו מדיניות של סחטנות ברורה מישראל. משעל הסביר שאינו ממהר בעניין האיסרים, ומי שנמצא בלחץ זו דווקא ישראל. בעניין זה, אמר אין מה למהר. “מי שיש לו סבלנות – יזכה”.
באשר להקמת ממשלת האחדות הלאומית, מתברר כצפוי שלא היה למשא ומתן שום סיכוי, שכן חמאס דרש ערבויות להסרת המצור הכלכלי העולמי מעל הפלסטינים, מבלי שיהיה מוכן לקבל את תנאי הקוורטט, ובראשם ההכרה בישראל. כך קיווה לאכול את העוגה וגם לשמור אותה שלימה. מעבר לכך מתברר עד כמה אין אימון בין חמאס לפתח, תוך שמשעל מתאר משא ומתן תגרני-כמעט בין שני הצדדים, שהתקוטטו על תיקים (פתח סירב לאפשר לחמאס לשלוט בתיקי האוצר ובטחון הפנים, שני התיקים הרגישים ביותר). כמו כן ביקש חמאס להשתלט על אש”ף, עוד בקשה בלתי הגיונית מבחינת פתח.
בנוסף לכל הצרות מתברר שיש חוסר אימון אמיתי בין אנשי חמאס למתווכים המצרים. לטענת משעל המצרים שתיווכו בנוגע להקמת ממשלת האחדות הוסיפו על דעת עצמם את עניין גלעד שליט והרגיעה, ובכך הסתבך המשא ומתן.
הוא מוכן להקים מדינה פלסטינית שלבית בגבולות 1967, אך בשום אופן מבלי להכיר בישראל, לכל היותר “רגיעה” (תהדאה). בכל מקרה במקביל לדרישה למדינה מצומצמת הוא דורש שישראל תתחייב לקבל את זכות השיבה. בלי זכות השיבה ישאר הסכסוך פתוח, הבהיר, עוד תנאי שנועד לפוצץ כל משא ומתן בהווה ובעתיד.
